קצת לפני ראש השנה הקודם, שלחנו איחולים זה לזה. לאו דווקא כרטיסי ברכה דרך הדואר. אני, בכל אופן, לא קיבלתי כאלו. אבל הטלפון צלצל בלי הרף להעביר מסרים של ברכות לשנה טובה ומתוקה, שנת שלום, אחווה ובריאות. תיבת הדואר האלקטרוני התמלאה גם היא איחולים משוחרי טובתי, וזכור במיוחד הקליפ שקיבלתי, קליפ שבו שתי תולעים בוקעות מתפוח ושרות: "מה חדש? תפוח בדבש". העידן האלקטרוני אולי פטר אותנו מהצורך להכניס כרטיסי נייר למעטפות, אבל גם לא שכח להמציא דרכים לא פחות מרהיבות-עין לברך זה את זה. כולנו זכינו לאיחולים מאחרים, וגם איחלנו אינספור דברים לעצמנו. מובן שאף אחד מאיתנו לא יכול היה לקבוע מראש, אם השנה שתגיע תהיה מתוקה ועד כמה, פשוט הנחנו שהיא תהיה.

והיו גם ההחלטות. החלטות בה' הידיעה. כל מה שקיבלנו על עצמנו לשנה החדשה. הפרויקטים שנתחיל, הפרויקטים שנסיים. המעשים שנפסיק, הדברים שנתחיל לקיים. רשימות ארוכות שהבטחנו לעצמנו להיצמד אליהן. אז הבטחנו.

בראש אנחנו מציירים את השנה החדשה, צובעים אותה בוורוד, בזהב. שנה טובה, בעיקר מתוקה. אבל מה אנחנו יודעים: האם מישהו מאיתנו חשב, לפני שנה, שתשס"ו תביא עלינו ראש ממשלה מאושפז במצב תרדמת, בחירות מוקדמות, מלחמה בקיץ? מכיוון שלא חוננו בחוש נבואי, מסתמא שלא. במעורפל ציירנו לנו שנה, פחות או יותר כמו השנה הקודמת, רק יותר טובה. הפעם נקבל את הקידום בעבודה, האח יתחתן, נשפץ את הבית, הילד ייגמל מהמוצץ. שבץ? מלחמה? אלו לא מילים שחושבים עליהן בהקשר של שנה חדשה. חדש צריך להיות יפה ונקי. טוב ומתוק. אבל אף שנה לא נשארת חדשה להרבה זמן.

ולפעמים מתגשמים דברים שאפילו האופטימיים בינינו לא חזו

התקוות דוהות לאט. בתחילה עוד טעם הרימון בפינו. התפוח בדבש עוד אינו זיכרון רחוק. אבל בסופו של דבר יש להודות שהשנה יצאה לדרכה, והיא לא בדיוק עוצרת בתחנות שתכננו לה, ולא רק ברמה הלאומית. כל כך קל לטוות חלומות ולטפח תקוות, אבל אנחנו לא יכולים להכריח אף שנה להציע לנו את מה שאנחנו רוצים. לולן שקיווה להגדיל את הכנסותיו, לא יכול היה לחזות את שפעת העופות, גם לא למנוע את בואה. חשבנו אולי לשפץ את הבית, אבל פיצוץ בצנרת גרר הוצאות גדולות. לא לידות ולא מוות הם בידינו, לא בריאות ולא מחלות. בודאי שלא מלחמה או שלום, או האם צונאמי יכה באסיה בדיוק כשחבר קרוב מבקר שם. ולפעמים מתגשמים דברים שאפילו האופטימיים בינינו לא חזו: שהאח שהתייאשנו ממנו מתחתן סוף סוף, הילד מחליט בגיל חמש להיפטר מהמוצץ מרצונו. אולי אפילו זכינו בפיס! דבר אחד בטוח: לעולם כמעט לא מתממשים התסריטים שאנחנו צופים או מאחלים לעצמנו. השנה החדשה לוקחת אותנו למסע אל הבלתי-נודע. לפעמים היא מביאה למחוזות יפים, צלולי-אוויר, אבל מי מאיתנו יכול לומר שהוא שרטט נכון את מסלולה, שהוא ידע איפה תעבור הדרך ומי ינופף לנו לשלום?

כולם אוהבים לשחק בחיזוי עתידות מפעם לפעם. בנק ישראל ומשרד האוצר מנבאים כיצד הכלכלה תמשיך לצמוח לתפארת מדינת ישראל, קובעים יעדים שצריך להגיע עליהם. כל מיני מדינאים משרטטים "מפות דרכים" ומצהירים שעד תאריך מסוים, משהו יתרחש. מומחים מדברים על מגמות עולמיות, על שינויים, על מה שצפוי לנו.

כאילו שאנחנו יודעים משהו. כאילו שמישהו חזה, בראש השנה התשל"ד, את מלחמת יום הכיפורים שפרצה עשרה ימים לאחר מכן. כאילו שמישהו שחשב בחיוך אופטימי על שנת תשס"א ידע שאינתיפאדת אל-אקצה תתחיל להשתולל בעיצומו של החג. לדברים חדשים יש קונוטציות חיוביות, ושנה חדשה נראית תמיד כמו התחלה מבטיחה. ולכן אנחנו משקיעים בברכות זה לזה ובחלומות מתוקים על כל מה שתביא השנה בכנפיה.

הדברים הנתונים תחת בחירתנו

אבל כדאי, אולי, להשקיע לא פחות במה שיש לנו שליטה עליו. אנחנו אולי לא באמת יכולים להבטיח לעצמנו שנה טובה ומתוקה, אבל ראש שנה לא נועד רק לאיחולים הדדיים. הוא נועד כדי לאפשר לנו התחלה חדשה.

ההחלטות של השנה החדשה, הדברים שקיבלנו על עצמנו לשפר, הם המדד היחיד למה שעשינו בשנה הזו

מובן, שזה הרבה יותר קשה והרבה פחות ורוד. אני זוכרת בשמחה את המיילים שאיחלו לי שנה טובה, אבל מעדיפה שלא להיזכר במה שקיבלתי על עצמי. את הקבלות העצמיות אנחנו לא מקליטים על רקע של מצגת יפה, ודאי שלא מפיצים בין החברים. אנחנו אפילו לא כותבים אותן על בריסטול ומעטרים בטושים צבעוניים, כפי שהכנו כרטיסי ברכה כשהיינו ילדים.

אבל ההחלטות של השנה החדשה, הדברים שקיבלנו על עצמנו לשפר, הם המדד היחיד למה שעשינו בשנה הזו, והם הדבר היחיד שנתון בידינו. אולי לא יצאנו לנופש בגלל המלחמה, ולא שיפצנו את הבית בגלל הוצאות לא צפויות, ובכלל השנה לקחה אותנו למסע ברכבת שדים, מסע שלא רצינו בו כלל. אבל על המסע הפנימי שלנו רק אנחנו יכולים להחליט. ולא כדאי להיות כמו אותו האיש הזקן שבדמי ימיו אמר בעוגמה: "הייתי צעיר ורציתי לשנות את העולם. התבגרתי והחלטתי להסתפק בשינוי הקרובים לי. עכשיו אני מבין שהייתי צריך לשנות רק את עצמי...".

לא אנחנו מנהלים את העולם, ואף אחד מאיתנו לא נוהג את הקטר של החיים. אבל קיבלנו בחירה חופשית לשנות את עצמנו, לצאת למסעות פנימיים שבהם רק אנחנו נבחר היכן לפנות ובאיזה נתיב להתקדם.

אנחנו עושים את הבחירות הללו בכל ערב שנה חדשה. אבל בחופזה, לא כמו טייל נלהב ששמח לאתגרים. והרי זה המסע היחיד שאנחנו כן יכולים לתכנן. קצת פחות חלומות על שנה מושלמת וקצת יותר השקעה בתכנון המסלול והכנת הציוד יעשו את כל ההבדל. הם יכולים לגרום לכך שדווקא נשמח להיזכר במה שקיבלנו על עצמנו.