מדינת ישראל בת 58, אבל אנחנו עדיין נלחמים על קיומנו. גם בלי דברי המומחים, כולנו מבינים שהפסקת האש בלבנון היא הפוגה זמנית בלבד; מביני דבר לימדו אותנו ששלום בר קיימא במזרח התיכון הוא חזיון תעתועים.

הכרזת העצמאות בשנת 1948 הגדירה את מדינת ישראל כמדינה יהודית. אין בעולם מדינה נוספת המגדירה את עצמה במונחים של דת. יש מדינות רבות שבהן רוב האוכלוסייה מוסלמית או נוצרית, אבל לנוצרים אין זכות שיבה לאנגליה, צרפת או ארצות-הברית; גם מצרים או איראן לא יקבלו בזרועות פתוחות כל מוסלמי שהוא. לעומת זאת, לכל יהודי יש זכות לשוב ארצה, ואם רק יבקש, יוכל גם להפוך לאזרח ישראלי. מדוע? משום שישראל היא המולדת היהודית ומקום המפלט ליהודי העולם כולו.

נושא זה מעורר מחשבה, אך הוא גם מעמיד בפני העם היהודי אתגר קשה מאוד: כיצד להגדיר יהודי. מגוחך לכנות את עצמך 'מדינה יהודית', אם אין לך רעיון ברור מה זאת אומרת להיות יהודי... אבל זה בדיוק המצב שלנו.

פרספקטיבה היסטורית

כדי לבחון את הבעיה מנקודת מבט יהודית, אנחנו זקוקים למעט פרספקטיבה היסטורית.

ביציאת מצרים, לפני כ-3,000 שנה, מנתה האוכלוסייה היהודית הכוללת למעלה ממיליון איש. אילו היה הכל מתנהל באופן טבעי, עם ישראל היה צריך לדמות היום בגודלו לאוכלוסיית סין; אבל בעולם כולו חיים כיום רק 14 מיליון יהודים.

אין ספק שאי ההתאמה המספרית האדירה הזאת נובעת בחלקה מההיסטוריה עקובת הדם של עמנו, אבל רוב השחיקה המספרית שלנו נובעת מ"נשירה". במהלך רוב שנות ההיסטוריה המתועדת, נדרשה מידה רבה של הקרבה עצמית כדי להיות יהודי, ויהודים רבים פרשו, אם בכפייה, ואם כאשר הופיעה ההזדמנות.

אנחנו חבים את המשכיותו של עם ישראל, וממילא גם את קיומה של מדינת ישראל, ליהודים שבחרו להישאר בחיק היהדות לאורך הדורות.

בשנת 1492, לדוגמא, כאשר עמדו יהודי ספרד מול הבחירה בין המרת דת לגירוש, שני-שליש מהם העדיפו להמיר את דתם על פני יציאה לגלות. אמנם כפי שקבעה לאחר מכן האינקוויזיציה, המרת-דת זו לא הייתה יותר ממס שפתיים, אך למרות זאת, במשך הדורות, יהודים אלה נעלמו לחלוטין. חמש מאות שנה חלפו מאז, וכיום לא ניתן להבחין בין צאצאיהם של אותם אנוסים לבין הספרדים המקוריים.

אנחנו חבים את המשכיותו של עם ישראל, וממילא גם את קיומה של מדינת ישראל, ליהודים שבחרו להישאר בחיק היהדות לאורך הדורות, ולשלם את מחיר היותם יהודים בעולם עוין. ההוכחה האחרונה למחיר האדיר של "להיות יהודי" הייתה השואה, תופעה חסרת תקדים בהיסטוריה האנושית. לא שרצח עם הוא דבר נדיר, אבל רצח עם שיטתי בקנה מידה גדול כל כך, כאשר בין הקבוצות הגזעיות העוינות אין שום מחלוקת טריטוריאלית שתגרום לאלימות – לזה אין שום מקבילה היסטורית.

דווקא לשואה יש קשר מיוחד להקמתה של מדינת ישראל. רגשות האשמה הקולקטיביים, וזעזוע אומות העולם לנוכח גודל הזוועות שבוצעו נגד העם היהודי, היו הנתון העיקרי שעמד מאחורי הכרת האומות המאוחדות בצורך להקים מדינה יהודית. לרגע קצר, הכירו עמי העולם בנחיצותו של מחסה ליהודים. מדינת ישראל הייתה תשלום עבור הדם היהודי – דמם של ששה מליון קרבנות השואה, כמו גם כל הדם היהודי שנשפך באלפיים השנים האחרונות.

ישראל של ימינו

רוב הישראלים החיים כיום בארץ הם חילוניים, ורואים את עצמם כחלק מהעולם המערבי; שאיפותיו של הישראלי המודרני זהות, פחות או יותר, לשאיפותיו של אדם מערב-אירופאי או אמריקאי. טיול ברחובות חיפה או תל-אביב אינו שונה באופן מהותי מטיול ברחובות מנהטן, לוס-אנג'לס או טורונטו. אולי המכוניות והבניינים פחות גדולים, אבל האנשים נראים וחשים אותו דבר; רק השפה היא עברית ולא אנגלית.

האם יהודי הדורות הגיבורים מסרו את נפשם כדי ליצור מהדורה דוברת-עברית של ניו-יורק?

האם לשם כך היו כל שפיכות הדמים, הסבל וההקרבה במשך אלפיים השנים האחרונות? האם זהו שיאה הראוי של המורשת היהודית האדירה? האם יהודי הדורות הגיבורים מסרו את נפשם כדי לשמור על אמונתם ולדבוק בעקשנות , כדי שצאצאיהם יוכלו ליהנות מ"חיים טובים" בארץ הקודש, וליצור מהדורה דוברת-עברית של ניו-יורק?

ישראל המודרנית אינה שיאה של ההיסטוריה היהודית. היא אולי צעד לקראת הגשמת ייעודנו, אבל לנוכח העובדה שאין שום דבר יהודי במיוחד בחיפוש עליז אחר "החיים הטובים" תחת הגנתו המתמידה של צה"ל, ברור שיש לנו דרך ארוכה מאוד לעבור, בטרם נגיע לתכלית ההיסטוריה היהודית.

תשובת הא-ל

בסיני נכרתה עמנו ברית, והיא לא תיתן לייעוד היהודי שלנו לגלוש לאבדון. אם המצב הנוכחי בישראל לא יצליח להצדיק את קיומה של מדינה יהודית, ההשגחה העליונה תגיב באופן מתוכנן ויזום, כדי להעביר את המסר הברור אשר לו זקוק העם היהודי. עם ישראל לא יורשה לחיות סתם כך בשלווה כאן, בארץ הקודש, כאשר ממתינה לו שיחת התעוררות.

יהודי העולם, ובייחוד יהודי ישראל, ייאלצו לעמוד מול שאלות יהדותם ולהשליך אותן על משמעות החיים במדינה יהודית. ומתי אנחנו נאלצים להתמודד עם נושאים קיומיים אלה? – כאשר נדרש מאיתנו לשלם מחיר על היותנו יהודים במדינה יהודית.

יהודים הם עם בלתי רגיל. כשאני נתקל באנשים שאינם יהודיים, אני תמיד מנסה לברר אם יש להם מושג כלשהו כמה יהודים יש בעולם. התגובה הרווחת היא 'מאות מיליונים', וזה בסך-הכל נשמע לי הגיוני. תגידו אתם, מי היה מאמין שעם שמהווה פחות מאחוז מאוכלוסיית העולם, יכול להשיג כל-כך הרבה? יהודים זכו בשלושים אחוז מפרסי הנובל במדע. חלק ניכר מההתפתחות האינטלקטואלית של המאה ה-20, הונעה על ידי רעיונותיהם של שלושה הוגים יהודיים: אלברט אינשטיין, זיגמונד פרויד וקרל מרקס.

העם היחיד בעולם שאינו מבין עד כמה הוא מיוחד – הוא העם היהודי.

היהודים מהווים חלק משמעותי משכבת האינטליגנציה בעולם המפותח, וחלקם היחסי בשכבה זו עולה בהרבה על חלקם היחסי באוכלוסיית העולם: הם רופאים, עורכי דין, פרופסורים, סופרים ועוד. באוניברסיטאות יוקרתיות הם מהווים אחוז ניכר מכלל הסטודנטים. היהודים עומדים בחזית הפילנתרופיה בעולם המערבי. הם הצליחו להקים מחדש את המדינה היהודית לאחר הפסקה של 2,000 שנים, ולהחיות שפה מתה – שני הישגים חסרי תקדים בהיסטוריה העולמית.

העם היחיד בעולם שאינו מבין עד כמה הם מיוחדים – הוא היהודים עצמם. הרצון להשתלב ולהיות כמו כל השאר, מונע מאתנו להתמקד במשמעות יהדותנו, ולהגיע להבנה ברורה מה זה אומר 'להיות יהודי'. אם היהודים זהים ליתר העמים, אז קיים רק צורך מועט להגדיר 'מהו יהודי'. נראה שעלינו להזכיר לעצמנו שיש לנו משימה היסטורית ייחודית החיונית לביטחוננו ולרווחתנו המבדילה אותנו מכל שאר העולם. עלינו להבין את המשימה הזאת ולהגדיר אותה בבירור. לכן, ההשגחה העליונה תעמיד מולנו מצבים מעוררים, מטלטלים, בכל פעם שבה נגלה סימני התעלמות מיהדותנו וזניחה של משימנו.

עימות

אין ספק שהטרוריסטים נושאים במלוא האחריות על מעשיהם המרושעים. מיותר לומר שכל מי שמבצע מעשי זוועה 'בשם האלוקים', יסבול בסופו של דבר מהתגמול המגיע לו. אך יחד עם זאת, הבה נעיף מבט אל מאחורי הקלעים, על המהלך האלוקי שמאפשר את קיומם של שליחי החורבן הנלהבים.

המחבל המתאבד שמפוצץ אוטובוס, ומחבל של החיזבאללה שמשגר טילי קטיושה על אנשים חפים מפשע בכוונה מוצהרת להרוג יהודים רבים ככל האפשר, הם מעוררים רוחניים רבי עוצמה. הם מאלצים אותנו לעמוד מול השאלה הקיומית של יהדותנו - למה אנחנו? למה נגזר עלינו לסבול שפיכות דמים, תמיד, ולא משנה כמה שאנחנו מנסים להיות אחראיים והוגנים, וכמה שאנחנו מוותרים? למה צריכים, בעולם של ימינו, שבו התבצרו סוף-סוף זכויות האדם בכל המדינות המפותחות – לשמור על מובלעת יהודית במזרח התיכון במחיר כבד כל-כך? אם אנחנו באמת לא שונים מיתר העמים, האם שווה להקריב את חיי ילדינו כדי לשמור על קיומה של מדינה יהודית? אולי עדיף שנעבור לארצות הברית או אירופה?

על פי התודעה היהודית, לעולם אין ברכה בבורות, גם כאשר הידיעה עצמה נושאת בחובה מכאוב.

האלוקים לא יניח לנו להתעלם מהשאלות הללו. עם ישראל חתם על ברית כבדת משקל, להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". ההתחייבות הזאת היא האמנה החברתית שלנו; היא מגדירה את מקומנו בעולם כנציגיו של המסר האלוקי, וזה נכון במיוחד לגבי ארץ ישראל. ההבטחה האלוקית לאברהם, לתת את הארץ לצאצאיו, מותנית בבירור בשמירת הברית הזו – "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו" (בראשית י"ח, י"ט).

אכן, יש סיכוי לשלום במזרח-התיכון, אבל הוא לא יגיע בכוח הזרוע. אבותינו שהוגלו מהארץ פעמיים ידעו זאת היטב, וההשגחה האלוקית נהגה בהם בחומרה רבה יותר מזו שהיא נוהגת בנו. במקום לשלוח אליהם קריאת התעוררות, ההשגחה גרשה אותם לגמרי.

לעומתם, נראה שאנו כיום איננו מודעים לצורך להחזיק בבריתו של אברהם כדי לזכות ולהחזיק בארץ הזאת. נראה כי ההשגחה לא תגרש אותנו; היא תשלח לנו מכות שיעוררו אותנו לברר סדרה של שאלות חודרות נפש, אשר, אם יילקחו אל הלב, יוכלו להביא לשינוי אמיתי.

אין ספק שזה כואב, אבל המכה היא לא רק מכה. על פי התודעה היהודית, לעולם אין ברכה בבורות, גם כאשר הידיעה עצמה נושאת בחובה מכאוב. מתוך מעשיו של האלוקים, עם ישראל לומד. וכאשר יופנם השיעור, יגיע סוף סוף שלום בר-קיימא.