לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הטוקבקים – גן עדן של דמוקרטיה או גיהינום של הפקרות?

הטוקבקים – גן עדן של דמוקרטיה או גיהינום של הפקרות?

האינטרנט מאפשר לנו אנונימיות מוחלטת. מה מונע מאיתנו אם כך להתבטא בלי מעצורים?

מאת

איפה אתה יכול לעמוד בכיכר העיר ולצעוק את דעתך לתוך המיקרופון בלי שאף אחד יעצור אותך? איפה אתה יכול לומר בדיוק מה שאתה חושב בלי שאף אחד ידע מי אתה? איפה אתה יכול ליהנות מחופש דיבור מוחלט, כי לא לחץ חברתי ולא דעת השכנים יכולים להגביל את הביטוי העצמי שלך?

האינטרנט, כמובן, הוא נווה הדמוקרטיה הקסום הזה. אין הגבלות, אין חשש מ"מה יאמרו", אין אפילו צורך להצטרד. הטוקבקים, כמו גם הפורומים והרשתות החברתיות למיניהם, נותנים לך חופש מוחלט לומר מה שאתה רוצה, כמה שאתה רוצה, ואולי הכי חשוב – איך שאתה רוצה. לא צריך לעדן, למזג מילות נימוס, או להיות דו-משמעי. אף אחד לא יודע מי אתה, ואף דודה לא תתקשר מבועתת לשאול אם זה נכון שאמרת את מה שאמרת. הרשת העולמית מציעה אנונימיות מזהרת.

רוביק רוזנטל, העיתונאי והבלשן, טען ביום עיון של האוניברסיטה הפתוחה, שנשים נמנעות בדרך כלל מכתיבת טוקבקים. עולם הטוקבקים אלים וכוחני מדי לטעמן, והן מעדיפות להתבטא במסגרות אחרות, כמו פורומים. רוזנטל לא ביסס את ממצאיו על מחקר לגיטימי, לפיכך, אפשר לתהות האם לא רק לנשים יש בעיות עם הטוקבקים, אלא לכל מי שנרתע מאלימות מילולית או וולגריות.

הטוקבקים, מעצם שמם, הם תגובות לידיעה או מאמר נתון. הישראלים במיוחד אוהבים את האפשרות להביע את דעתם מיד לאחר דברי הכותב. חלקם מגדילים לעשות וכותבים תגובה ארוכה יותר מהמאמר המקורי. אבל, במקרים רבים, הבעת הדעה הופכת יותר להפגנת שרירים בסגנון: "יש לי מיקרופון ואתם חייבים לשמוע אותי, אבל אין לכם מושג מי אני ולכן אני יכול לומר מה שמתחשק לי".

כך אפשר להיתקל בתגובות שמסבירות לעיתונאי שהוא זקוק לפסיכולוג, או אולי דווקא למורה לעברית. כך אפשר למצוא טוקבקים שתוקפים זה את זה במגוון קללות. כך אפשר למצוא שפע של בוז הדדי, השמצות, ורושם כללי של אנארכיה מוחלטת.

חופש דיבור לעולם אינו מוחלט כמו באותן הזדמנויות שזהותך חסויה.

דן סימון, כתב ה-BBC, כותב: "בהייד-פארק כובדה במשך מאות שנים זכות חופש הביטוי לכל מי שהגיע לשם. בארצות שלא מגנות על חופש הדיבור, הסתרת הזהות האמיתית שלך היא באמת דבר משמעותי". באופן טבעי, במדינות לא דמוקרטיות האינטרנט עשוי להיות הכלי היחיד שמאפשר לאנשים לומר את דעתם ולהמשיך לחיות. אבל האנונימיות של האינטרנט חשובה לא פחות לתושבי המדינות הדמוקרטיות. בהייד-פארק הלונדוני יכול אמנם כל אדם להיעמד על דוכן מאולתר ולנאום על כל מה שעולה בדעתו, אבל חופש דיבור לעולם אינו מוחלט כמו באותן הזדמנויות שזהותך חסויה. האנשים הבוטים והישירים ביותר שוקלים לעיתים את מילותיהם. חופש הדיבור הוא טוב ויפה, אבל הדמוקרטיה עצמה מציבה לו גבולות. השופט מישאל חשין הגדיר את הגבולות הללו באומרו שחופש הדיבור הוא טוב ויפה כל עוד אינו פוגע באחרים, בדיוק כפי שחופש התנועה של אדם מסתיים כשידו פוגעת בחוטם חברו. האינטרנט מאפשר התנגשויות חוטם כאלו בלי שיהיה אפשר לתבוע אותנו.

"אנחנו חייבים לדון בבעיות של האינטרנט", קובע עיתונאי אחר, "ואחת מהן היא הפטור מהצורך לתת דין וחשבון". חוסר הצורך להיות אחראי למה שאתה אומר או עושה ברשת הוא מורכב הרבה יותר מעניין הטוקבקים לבדו, אבל הטוקבקים הם סימפטום של תחושת החופש המוחלטת. וכאן נכנס לתמונה טיבו האמיתי של האדם: כמה אתיקה יש בו באמת, ועד כמה הוא מסוגל להיות השוטר של עצמו.

המוסר המערבי נשען על התחשבות האדם בחברה, אבל למה שאתחשב בחברה אם אין עלי לחץ בצורת עונש או גינוי? אני יכול לכתוב טוקבק שאת תוכנו לעולם לא הייתי מעז לצעוק ממרפסת הבית שלי, בין אם משום שהעוברים ושבים היו מזעיקים משטרה, ובין אם משום שהפסיכיאטר המחוזי היה מעורב מיידית. לא היינו מעזים אפילו לשלוח אי-מיילים כל-כך לא מרוסנים, כמו חלק מהתגובות שמפארות אתרים שונים. מקבל האי-מייל מכיר אותי, או לפחות יכול להתחקות על עקבותי. אבל גם אתרים בהם התגובה עוברת את אישור המערכת, לעיתים רחוקות תגובה כלשהי נפסלת. לאינטרנט יש חוקים משלו.

למרבה המזל, לא כל האנשים משליכים את ההגינות האנושית שלהם ברגע שהם מתחילים לגלוש.

למרבה המזל, לא כל האנשים משליכים את ההגינות האנושית שלהם ברגע שהם מתחילים לגלוש. מי שטורח לקרא את חילופי הדברים המתפתחים בין מגיבים שונים, לא יכול להחמיץ את שיתוף הפעולה האקראי שנוצר ביניהם. לא תמיד חילופי דברים כאלו הם דו קרב מילולי ברמה לשונית נמוכה. לפעמים מישהו שואל שאלה, ועד מהרה מוצא מישהו שיבהיר לו את העניין. ב-YNET פורסם בעבר המאמר מ-aish.co.il "תאכל, מותק, תאכל", בו הוזכרה סעודת שבע ברכות. אחד המגיבים שאל לתומו: "מה זה שבע ברכות?"

ישראל רחמנים וגומלי חסדים גם ברשת, כנראה, כי עד מהרה נמצא מי שייתן לו הסבר, והשואל אסיר התודה מיהר לכתוב תגובה נוספת שבה הוא מפאר את העובדה שבישראל תמיד תמצא מי שיסביר לך דברים... הגדילו לעשות הגולשים שהגיעו אחריו, טרחו להמליץ על תגובתו וקראו לו חמוד.

האנונימיות של האינטרנט מעניקה לנו תחושת ביטחון וחסינות. אנשים ביישנים מכדי לפצות פה בחברה, יכולים להסתכן ולהביע את דעתם. לאנשים דעתניים האינטרנט הוא כר פורה להתענג עליו, אחרי שלכל מכריהם כבר נמאס לשמוע אותם. אבל האינטרנט הוא המבחן האולטימטיבי לאתיקה ולמוסר שלנו: האם ברגע שאף אחד לא מציץ מאחורי הכתף שלנו, הכל מותר? האם משום שאלמנט הלחץ החברתי לא קיים, אפשר להשליך כל רסן?

מי שמאמין בערכים אמיתיים, שטוב ורע הם דברים אמיתיים וחשובים גם באינטרנט ישמור על הערכים שלו. חשוב לזכור- יש מישהו שתמיד יודע.
 

***

מאמר בנושא קרוב:

 

 

  שקט, מצלמים!
מה היית עושה אילו היית מגלה שמצלמים אותך ממש ברגע זה?

 

19/8/2006

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub