כשבעלי סיפר לי לראשונה שגבול הצפון מתחמם, רצתי מייד לשמוע חדשות. זו לא הייתה סתם התחממות, זאת הייתה התלקחות אמיתית.

"אין לנו דרכון לתינוק", אמרתי לבעלי בעצבנות.

"את מתכוונת לנסוע לאיזה מקום?" הוא שאל בשלווה.

הייתי צריכה לדעת שהתגובה שלי לא תמצא חן בעיניו.

כשפרצה מלחמת המפרץ בשנת 92, בעלי ואני עדיין היינו רווקים והתגוררנו בארה"ב. איום ראשי הנפץ הכימיים החוויר לעומת תחושת החובה שלו לגלות סולידאריות למולדתו ולעמו. הוא רכש כרטיס טיסה ואחר כך יצא לחנות של אביזרים צבאיים כדי לקנות לעצמו מסכת גז.

"למה אתה צריך את זה?" שאל המוכר הסקרן.

בעלי סיפר לו בקצרה.

האיש צחק. "אתה חושב שהמסכה שיש לי תעזור לך? יש להם עשרת אלפים טילים שמכוונים לתל אביב. בכל אופן, הגז ישרוף לך את הידיים ואת הרגלים. נשימה דרך המסכה הזאת לא תועיל לך במצב כזה". בעלי הודה לו על איחוליו הלבביים, לקח את המסכה, וקפץ על מטוס לישראל. לכן, לא הופתעתי כשבעלי הודיע לי שהוא נצמד למדינת ישראל, יהיה מה שיהיה.

במשך הימים הבאים גילינו שהמלחמה הזאת לא מכוונת לאזור שבו אנחנו גרים, לפחות לא בשלב זה. באופן כמעט מטריד, העניינים בעירנו מתנהלים כרגיל, בעוד שבצפון – במרחק שתי שעות נסיעה מאיתנו - מומטרות רקטות על בתיהם של אחינו. כעולים שבחרו להתיישב בארץ ישראל, הגענו הנה כדי לקחת חלק בגאווה הלאומית, כמו גם בכאב העז, של העם היהודי. החיים השלווים-לכאורה שסובבים אותי מעוררים בי חוסר שקט. אני רוצה להיות עם אחיי בכאבם.

כלומר… האם אני באמת רוצה?

קיים מרכיב של נוחות בבחירה לא לבדוק מה קורה בחדשות, כדי שאוכל להעמיד פנים שהחיים ממשיכים במסלולם.

טוב, מבטיחה לכם שאני לא משתוקקת לברד של טילים ארוכי טווח שינחתו בעירנו, אני גם לא טוענת שבעלי רוצה, ה' ישמור, שזה מה שיקרה. אודה גם, ולא אבוש, שאני מרגישה רגועה מכך שאין לי ילד גדול מספיק כדי לשרת בצבא. אבל יש גם מעבר לזה. קיים מרכיב של נוחות בבחירה לא לבדוק מה קורה בחדשות, במשך כמה שעות רצופות, כדי שאוכל להעמיד פנים שהחיים ממשיכים במסלולם. אני חשה תחושה של חירות כשאני יכולה ללכת לקנות חלב במכולת בלי לחשוב על אלה שכבר לא יכולים לעשות את זה בביטחה. האמת היא שאני מרגישה תחושת הקלה די ברורה, כשאני מציבה קו אדום המפריד בין בני משפחתי, לבין אלה שלובשים מדי חאקי ונושאים נשק בידם.

ואז אני שואלת את עצמי: האם זה בכלל עוזר למישהו שאני מניחה לכאב הצורב, על מה שקורה לעמנו, לחלחל לנשמתי? יש איזו תועלת בכך שאני מרשה לצל הדאגה להאפיל על מחשבותיי? אם היכולת המעשית שלי לעזור מוגבלת, אז למי זה עוזר? ולעומת זאת, אם אני מחליטה לעמוד מנגד, והריחוק הגיאוגרפי שלי דומה לריחוק מחשבותיי, כמו שאומרים "רחוק מהעין, רחוק מהלב" - במי זה כבר פוגע?

ובכן, אעז ואומר שזה פוגע בהמון אנשים, אבל אל תחשבו שזה רעיון פרטי שלי.

בתורה כתוב (שמות י"ז) שכאשר בני ישראל נלחמו בעמלק: "וידי משה כבדים, ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה". שואלת הגמרא (תענית י"א א): "וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה? אלא, כך אמר משה – הואיל וישראל שרויין בצער, אף אני אהיה עמהם בצער".

אם גדול מנהיגיה של אומתנו מילא בכוונה את מחשבותיו בביצת הכאב, האם לא ברור שעליי לנהוג על פי הדוגמה שהוא נתן לנו?

וכך מסכמת התורה שבעל פה (שם): "פלוני זה שפירש מן הציבור, אל יראה בנחמת ציבור; ...וכל המצער עצמו עם הציבור זוכה ורואה בנחמת ציבור."

כשאנו בוחרים במעורבות ולא באדישות, אנחנו מגלים את הגישה העמוקה יותר שלנו לגבי הערבות ההדדית.

אז בינתיים, טמנתי במגרה את תוכנית הדרכון שלי. מדי יום אני מאלצת את עצמי להזדהות לפחות עם מעט מן הכאב שאחיי בצפון סובלים. אני חושבת על הילדים שיושבים במקלטים. במה ההורים שלהם מעסיקים אותם? אני חושבת על הפחד שמלווה את שריקת הטילים. אני חושבת על אלה שגלו מבתיהם והותירו מאחור את כל מה שהם אוהבים. תאריך החזרה בלתי ידוע.

ואז אני מבינה.

לערבות ההדדית שה' דורש מאיתנו יש שני פנים. מן הבחינה הפרקטית, על ידי תמיכה בבני עמנו אנחנו מחזקים את רוחם; לעומת זאת, בתפילה, אנחנו מביאים שינוי באופן מטפיזי. כשאנחנו תורמים כסף, אנחנו מספקים הקלה ותעסוקה לאלה הנצורים במקלטיהם; כשאנחנו משתתפים בסקרים וחותמים על עצומות, אנחנו אולי משפיעים באופן עקיף על שינוי במדיניות החוץ ודעת הקהל העולמית; ואילו כאשר אני מזדהה עם כאבם של בני עמי, אני גורמת לשינוי בי עצמי. אני מטפחת פרט בחברה. יוצרת דמות אכפתית יותר, רגישה יותר ואוהבת יותר.

קראנו לכל הילדים כדי שנוכל להגיד תהלים יחד כמשפחה, והצטרפנו ללמעלה ממאה אלף איש ברחבי העולם שעושים זאת.

ואולי לזה התכוון האלוקים כל הזמן.

לפני כמה ימים חתמנו והתחייבנו להתפלל לשלומם של החיילים, הפצועים, השבויים והנעדרים. קראנו לכל הילדים כדי שנוכל להגיד תהלים יחד כמשפחה, והצטרפנו ללמעלה ממאה אלף איש ברחבי העולם שעושים זאת. אנחנו קוראים את רשימת השמות שעליהם אנחנו מתפללים, ואני מציירת בדמיוני כל אחד מהם.

שלושת החיילים שלנו, השבויים בידי האויב.
החייל הפצוע בן ה-18, שאיבד את רגליו כשנלחם להגנתנו.
החייל הפצוע קשה שהוריו כבר איבדו ילד בגלל הטרור.
החיילים שחייהם היו פרושים לפניהם, רחבים וארוכים....

ואני בוכה בדמעות כאב חמות.

מדי יום, אני קוראת עוד סיפור של חייל שנהרג. חייל שנשמע כל כך דומה לי עצמי כשהייתי בגיל 20, שזה כואב כמו חץ שננעץ בבשר החי. אך אז אני נזכרת במלות החיילים שרואיינו בלבנון: "אנחנו עושים את זה כדי שאמא תוכל להיות בטוחה בבית", אמר אחד הבחורים.

"אנחנו מנסים להגן אחד על השני... ואם מישהו פוחד, לתמוך בו", אמר אחר. "כבוד ועוצמה, עד שזה ייגמר".

כן, זה כואב. אבל אני יודעת שהנחתי את קלפיי יחד עם אלה של עם ישראל. וזאת הרגשה טובה.