אנחנו גרועים במספרים.

מתמטיקה לא מדברת אלינו, מתמטיקה היא שפה יבשה, נקייה, חפה מדמעות. מתמטיקה לא מדברת אלינו, ולכן העולם תוהה עלינו.

שישה מיליונים איבדנו בזמן השואה. ובאירוע טרור נהרגים מספר בני אדם ביום אחד. הלב לא מחפש את היחס המתמטי, לא שמע על המילה פרופורציות. המספרים מעולם לא הכתיבו לנו עד כמה לכאוב. יהודי אחד איננו, זה מספיק כדי להקים זעקה.

העולם מנסה לעבוד עם מחשבון, לגבש נוסחאות, להציב תבניות מספר שיתנו תשובות. אנחנו מתעלמים. אותנו אי אפשר לאמוד בסרט מדידה.

פי עשרה הרוגים לבנונים, אומרת התקשורת הזרה בזמן מלחמת לבנון השניה, ומצביעה על עשרות ילדים הרוגים בכפר קנא.

כן אנחנו אומרים, אבל תראו את ההרוגים שלנו. את עומר בן השבע שקטיושה הרגה אותו במירון.

מספרים, הם אומרים.

לא, אומרים אנחנו. אין פה מקום לחשבונייה. לא מספרים, נשמות.

היהדות מייחסת חשיבות עליונה לשמירת החיים. אנחנו לומדים שהמציל נפש אחת בישראל שקול למי שהציל עולם מלא. אנחנו לומדים שהמצוות ניתנו כדי שנחיה בהם, ופיקוח נפש דוחה כמעט את כולן. המלחמה בינינו לג'יהאד האיסלמי היא מלחמה בין תרבות של חיים ותרבות של מוות: מלחמה בינינו, שמקדשים את החיים, לטרוריסטים שקדים למוות ומהללים מתאבדים.

מלחמות מודרניות אינן מוגבלות לשדה הקרב: הן מתחוללות במקביל גם ברשת האינטרנט. שם, בפורומים ובלוגים ורשתות חברתיות, חולקים שני הצדדים את חוויותיהם. שם מחווים את דעתם צופים מהצד: בעד ונגד, ומתיימרים לפתור את המשברים שמתחוללים הרחק מארצם.

הניו יורק טיימס דיווח לפני שבוע על התופעה הזו, וציטט גולשים ישראלים וערבים שדיברו על המלחמה. הערבים גינו את ישראל, אבל לא הצליחו להימנע מנימה של הערצה. לא, לא בגלל עוצמתנו הצבאית. גם לא בגלל תעוזה או אומץ שהפגנו.

"חטפו שניים מהחיילים שלהם והם יוצאים למלחמה!" התפעל סורי אחד וקונן: "הלוואי ולממשלה שלנו היה איכפת כל כך מכל אחד מאיתנו".

אחרים הסכימו: ישראל היא השטן, הכובש, האויב הציוני. אבל "כל כך אכפת להם אחד מהשני". הממשלות הערביות, כידוע, לא בדיוק מצטיינות בדאגתם לבני עמם.

העולם אוהב לספור. באינתיפאדה השנייה, שהרגה פה מאות אזרחים, גברים, נשים וטף, העולם ספר את מספר הקורבנות הפלשתינים, וסיכם בזחיחות שלא אנחנו הקורבן. אין לנו שום סיבה להתלונן, כל עוד הצד השני סובל יותר אבידות. לוגיקה? לא, לא בעינינו. כל אחד חשוב לנו.

היהדות מצווה עלינו לשמור על חיי אדם. ארגוני חסד רבים מקדישים את עצמם לחולים, לא רק בניסיון להציל חיים, אלא גם בניסיון להאריך אותם. לחיים יש ערך בפני עצמם.

יום הקרב הקשה בבינת ג'בל הציף את האינטרנט בטוקבקים של אנשים, כואבים, המומים, נאבקים לכתוב את דמעותיהם על המסך. ההיסטוריה היהודית ראתה ימים שבהם איבדנו מספרים גדולים בהרבה של בני עמנו, אבל אנחנו, כאמור, גרועים במספרים.

אם כל יהודי הוא עולם מלא, גם מוות יחיד הוא אסון. אם יבוא קץ לעולם, האם תהיה זו נחמה לאנושות שרק עולם אחד בא אל קיצו?
 

***

מאמר בנושא קרוב: "רק" הרוג אחד, "רק" פצוע קל מאת הרב הדר מרגולין