יש מילים שהקונוטציות שלהן כולן שליליות. "מלחמה" היא מילה כזאת. מילה של דם, יזע ודמעות. מילה של כדורים שורקים ויללת הסירנה. מילה של פחד.

"מלחמה", היא גם מילה שמתקשרת אסוציאטיבית עם "ישראל". כולנו ילדי מלחמות. אמא שלי בילתה באביב של כיתה ה' במקלט הציבורי בנתיבות, כשמלחמת ששת-הימים פרצה ואיימה לכלות את ישראל מעל פני האדמה. היה גם את החורף ההוא, שנת שבעים ושלוש. מבצע שלום הגליל שהיה אמור לקחת חודשים אחדים התפרש על פני שמונה-עשרה שנה והשפיע על דור שלם. הייתה גם אינתיפאדה ראשונה, ואינתיפאדה שנייה עם אפקטים משופרים. והזיכרונות שלי כוללים, כמובן, חדר אטום, מסיכות גז, וטיל שנופל בעירי ומטלטל את האזור כולו.

וזה חוזר על עצמו שוב ושוב. ואנחנו רוצים לנצח, לא בגלל צימאון לדם או רצון להפגין שרירים. בגלל הכמיהה לשקט ושלווה, ובגלל הכיסופים לשלום שכל מלחמה רק מחזקת בנו. אומרים לנו: העורף חזק, אומרים: ישראל נחושה, אומרים: יש לנו אורך נשימה. ואנחנו משתדלים להוכיח את זה. כמובן, זה קל הרבה יותר עם אתה נמצא לעת עתה מחוץ לטווח הטילים, אבל איך הזהיר פיקוד העורף? גם תושבי תל אביב צריכים "לגלות ערנות", וכך גם במרכז האנשים התחילו לכרות אוזן. זה אזעקה? אה, לא. אמבולנס. ומה הקול הזה? אזעקה של מכונית. אז ממשיכים בחיי השגרה, אבל חוש השמיעה מתחדד פתאום.

מבט אחורה

איך מתמודדים עם החרדות? יש דרכים שונות ומגוונות. יש שמדחיקים את הכל ומתנהגים כאילו דבר לא אירע. יש מי שנעזר בחוש הומור, אפילו הומור שחור. אנשים שופכים את ליבם בטוקבקים, פורומים ובלוגים, ומפעם לפעם צץ לו המשפט השחוק: "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה".

והמשפט הזה מרמז על עוד דרך אחת להתמודד: להביט אחורה, אל ההיסטוריה שלנו. אמנם, מבט אל העבר לא יחזיר לנו את שיגרת החיים שנפגמת, ולא יוריד את מפלס הפחד כאשר טילים נשלחים לשטח ישראל, אבל אם אנחנו מעוניינים בפרספקטיבה נכונה, אנחנו חייבים לשים לב לעצה בפרשת האזינו: "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור".

ימות-העולם שלנו מספרים את אותה המעשייה בשפע של ווריאציות. פרעה משעבד את עם ישראל, סנחריב מחריב את ממלכת ישראל, נבוכדנצר את מלכות יהודה. היונים מקיימים אינתיפאדת בית-שני, הרומאים מחריבים את המקדש ולא חוסכים בקורבנות בנפש. אחרי זה ההיסטוריה גדושה ומלאה בגזרות, גירושים, עלילות דם, פוגרומים, מסעי צלב, פרעות, ולבסוף השואה. המתבונן האובייקטיבי לא מסוגל להבין, לא את עומס השנאה שכוונה נגדינו, ולא את העובדה שהצלחנו לשרוד. אבל אנחנו מתייחסים לתולדותינו כמעט כדבר מובן מאליו. וזו טעות: אם הסבל שעברנו הוא ייחודי, קיומנו היום ייחודי עוד יותר. העולם כולו ניסה שוב ושוב לכלות עם אחד קטן, ונכשל.

עמים אחרים יכולים לחשוש לגורלם - לא אנחנו. לנו הובטח: "נצח ישראל לא ישקר".

גם אם כרגע השקט נשמר באופן יחסי זו נחמה קטנה מאד אם אתה תושב קו העימות. אבל לא במקרה אנחנו שולפים את המשפט על פרעה: גם מי שאינו חובב היסטוריה יודע, שאחרי כל מה שעברנו, גם את זה נעבור. וכי נסראללה גרוע מפרעה? מהמן? מהיטלר?

עופר שלח אמר פעם שאנחנו האומה היחידה שכל הזמן מדברת על השמדתה. אבל אנחנו גם האומה היחידה שיודעת שלעולם לא תושמד. עמים אחרים יכולים לחשוש לגורלם - לא אנחנו. לנו הובטח: "נצח ישראל לא ישקר".

מי שיושב במקלט לאו דווקא רוצה לעיין בספרי היסטוריה, גם לא להרהר במה שעשו הדורות לפניו, ובמה שנעשה להם. אבל עיתות משבר מעניקות לנו צלילות מחשבה ובהירות ראייה: זה הזמן לזכור מי אנחנו באמת. מי אנחנו, העם שנפל וקם וכל אויביו לא יכלו לו.

ימי בין המצרים מסמנים, כידוע, את התקופה שבין פריצת חומות ירושלים לחורבן בית המקדש. הרומאים השתוללו באותה תקופה בבירה היהודית, רוצחים אנשים נשים וטף. ירושלים חרבה כליל ושמה הוחלף ל"איליה קפיטולינה", וכל היהודים שנמלטו מחרב הכובשים נלקחו בשבי או הוגלו. אף ארגון בינלאומי לא הזדעזע אז מ"המשבר ההומניטארי" שהמיטו עלינו הרומאים. אף עם לא ניסה לתווך כדי להשיג הפסקת אש. אבל גם האסון הזה לא כילה את עם ישראל.

הסופר האמריקני מארק טויין כתב במאה התשע-עשרה:

"היהודי נלחם קרב מופלא בעולם, בכל הדורות: ועשה זאת עם ידיו כפותות מאחוריו. הוא יכול להיות גאה בעצמו, ויסלח לו על כך. המצרים, הבבלים, הפרסים עלו לגדולה, מילאו את העולם ברעש וזוהר, ואז נמוגו כחלום ועברו להם. היונים והרומאים באו בעקבותיהם והקימו המולה רבה, והם כבר אינם. עמים אחרים הופיעו והניפו את הלפיד אל-על למשך זמן מה, אך הוא כבה והם יושבים כעת בדמדומים, או שנעלמו כליל.

היהודי ראה את כולם, גבר על כולם, והוא עכשיו מה שהיה תמיד. הוא לא סובל משום התנוונות, מחלות זקנה, חולשה באיברים או היחלשות המרץ, או התקהות שכלו האיתן והעירני. כל הדברים הם בני תמותה, מלבד היהודי. מהו סוד נצחיותו?"

אנחנו יודעים את הסוד. אנחנו עם הנצח. כל העמים יחלפו ואנחנו ניוותר על עומדנו. לא בגלל כוח מיוחד ולא בגלל יכולת העמידה: אלא משום שהובטח לנו שלא נכלה, הובטח לנו שנתקיים לעולם.

 

***

 

לעיון נוסף, קראו את הסדרה "קורס מזורז בהיסטוריה יהודית" המספרת באופן קריא ומרתק את ההיסטוריה המיוחדת של עמנו מימיו של אברהם אבינו ועד להקמת מדינת ישראל.