ראובן פוירשטיין הוא המאמין האמיתי בכוח הרוח האנושית. תשאלו את אלכס בן ה-16, הנער האנגלי שחצי ממוחו הוסר בניתוח, ושהמומחים אמרו שבמקרה הטוב, הוא ישרוד ברמה המנטלית של 'מפגר'.

אלכס אוליבר אינו יהודי, אבל תקופה ארוכה הוא התגורר בירושלים, ב"מרכז הבינלאומי לקידום כושר הלמידה" (המכונה גם מכון פוירשטיין), שם התריסה התקדמותו ולגלגה על אבחנותיה של הקהילייה הרפואית הבריטית.

אלכס נולד עם בעיה בכלי הדם במוח, שגרמה להתקפים אפילפטיים. מינקות ועד לגיל 7, בוקרו ההתקפים על ידי מנות יומיומיות של תרופות חזקות. במשך כל תקופה זו אלכס לא למד לדבר. באחד הימים, בלע אחיו של אלכס בטעות את התרופה של אלכס, ואיבד את כושר הדיבור. אחיו של אלכס לא אמר מילה במשך חמישה ימים, והתנהג כמו ילד מוגבל בעל פגיעה מוחית חמורה. בנקודה הזאת קלטה הלנה, אמו של אלכס, איך התרופות של אלכס הופכות אותו למוגבל, והבינה שאם היא רוצה שאי פעם הוא יתחיל לחיות חיים נורמליים, הוא חייב להיפטר מהטיפול התרופתי.

בלי להיבהל מההערכות הרפואיות הפסימיות, אספה גברת אוליבר צוות של נוירולוגים ונוירו-כירורגים, שהסכימו להסיר את חלקו השמאלי הפגוע של מוחו של אלכס, זה שגרם להתקפים; הם קיוו שזה יאפשר לחלק הימני להתחיל לתפקד כראוי. הניתוח היה הצלחה כירורגית; כשהופסק הטיפול התרופתי, אלכס התחיל אפילו לדבר. אבל, לאחר שנים בבית ספר מיוחד, אלכס עדיין לא יכל לקרוא, לכתוב או לערוך פעולות חשבון.

ואז, יצרה גברת אוליבר קשר עם פרופסור פוירשטיין, המוכר לאלפי הורים לילדים מוגבלים ברחבי העולם שחייהם השתנו, כ"מחולל הפלאות". פרופסור פוירשטיין התפרסם באנגליה לפני כמה שנים. הוא הפך אז, בלי כוונה, להיות גיבור בשערורייה הקשורה ללורד ססיל פרקינסון, שר לשעבר, ובתו המוגבלת הבלתי-חוקית, פלורה קייס, שבה טיפל פוירשטיין בירושלים.

פלורה לקתה בינקותה בסוג חמור של אפילפסיה. כשהייתה בת ארבע הצליח ניתוח מוחי לרסן את התקפיה, אבל הותיר אותה עם קשיי למידה חמורים ומנת משכל של 48. פסיכיאטרים באנגלייה אבחנו אותה כבלתי מתאימה לאינטגרציה עם ילדים רגילים וכבלתי ניתנת לחינוך.

צוות טלוויזיה שעוסק בתיעוד עקב וצילם את התפתחותה בירושלים. במשך תקופה של שלושה חודשים, הפך פוירשטיין את פלורה מילדה שלא יכלה לשבת על מקומה במשך יותר משלושים שניות, שלא יכלה להתרכז ולא הקשיבה, לנערה צעירה שאוהבת ללמוד ויכולה לשבת בשקט ולהתרכז. לורד פרקינסון, שניסה להציל את כבודו מהמבוכה של התנערות מאחריותו לבת שמעולם לא ראה, דאג שהסרט לא יוקרן. הוא זכה בעתירה שהגיש לבית המשפט, בטענה שהחשיפה הציבורית עלולה להזיק לילדה.

המרוויח מכל הסיפור, שלא ברצונו, היה פוירשטיין. במשך הוויכוח החוקי, דרשו כללי הצנזורה שהילדה תכונה "ילד Z", אבל פרופסור פוירשטיין הוזכר בשמו, כמחולל הפלאות של הילדה, בכל מאמר עיתונאי.

גברת אוליבר עקבה אחרי המקרה, וחשבה שאולי יהיה לבנה אלכס סיכוי לחיים נורמליים בעזרתו של פרופסור פוירשטיין. לאחר שערך פוירשטיין סדרת מבחנים לאלכס במכון הירושלמי שלו, הוא קבע שאפשר ללמד את הילד קרוא וכתוב. בתוך פחות משנה התקדם אלכס בצורה מרשימה, שהייתה מפתיעה במיוחד דווקא משום שחלקו השמאלי של מוחו של אלכס – זה שהוסר בניתוח - נחשב לאחראי על מיומנויות השפה!

"הוא מתחיל להשיג מה שכולם אמרו שבלתי אפשרי שישיג", אומר הפרופסור. "הוא יכול לחבר סכומים של ארבע ספרות, הוא יכול לקרוא על ידי פענוח פונטי של מילים, והוא יכול לכתוב יפה".

אנשים יכולים להשתנות

פרופסור פוירשטיין קורא לשיטה שפיתח במשך 50 השנים האחרונות "כושר שינוי קוגניטיבי". הוא מתחיל בסדרת מבחנים שתוכננו לזהות את מקור החסר האינטלקטואלי, ואז הוא מטיל משטר קשוח של תרגילים קוגניטיביים, שהוא מאמין שהם בונים בהדרגה כמה מאותם פערים. "יש לי אמונה שאנשים יכולים להשתנות לטובה", אומר פוירשטיין. "יש לי שיטה כדי להשיג את זה. זה לא נִיסים, רק המון עבודה קשה".

זה לא נִיסים, רק המון עבודה קשה.

ראובן פוירשטיין, יהודי חרדי שקל לזהות על פי הברט הכחול וזקנו הלבן השופע, נראה כמו מיזוג של נביא מימי התנ"ך ואמן צרפתי מהמאה ה-19. 150 חברי הצוות המקצועי במרכז הבינלאומי לקידום כושר הלמידה, מעריצים את פרופסור פוירשטיין, ומחשיבים אותו כגאון לשינוי בני אדם. גם הצוות וגם הילדים קוראים לו בפשטות "הפרופסור".

ראובן פוירשטיין נולד בבוטוסן שברומניה בשנת 1921. הוא ברח לישראל בשנת 1944 ופתח במפעל החיים שלו עם ילדי השואה, כשהוא עוזר להם להתגבר על הטראומות והמוגבלויות שנגרמו להם בגלל הנאצים. מאז, הוא פיתח סדרת מערכות לעבודה עם ילדים שמגלים טווח נרחב של קשיים – מלימוד איטי ועד כאלה שכמעט לא מגיבים לסובבים אותם.

התיאוריה של פוירשטיין, שנקראת מבחינה טכנית "קידום כושר הלמידה ולמידה מתווכת", והשיטה של פוירשטיין שנקראת "העשרה אינסטרומנטלית", מבוססות על ההנחה שמנת משכל אינה בעלת ערך קבוע, שנקבע עם הלידה על ידי הגנים. זהו משתנה שניתן לפתח בכל שלב בחיים. "לבני אדם", עומד פוירשטיין על דעתו, "יש מאפיין ייחודי של יכולת לשנות את עצמם, לא משנה מאיפה הם התחילו. אדם יכול להתגבר אפילו על מגבלות וטראומות מולדות".

ילדים מיוחדים זקוקים לקלט רב יותר מאשר האחרים, אבל פוירשטיין הוכיח אלפי פעמים שילדים שהוגדרו כחסרי תקווה יכולים להגיע לרמות מפתיעות.

פוירשטיין אינו מאמין במבחני IQ, שלפי טענתו בודקים מה הילד למד, ולא מה שהוא מסוגל ללמוד. לפי פוירשטיין, המפתח הוא לגלות מהם הגורמים שמעכבים את לימודו של הילד, כדי שיוכלו לעקוף אותם.

"השיטות שלנו מבוססות על הרעיון שלכל אדם יש חלק בריא", הוא מסביר, "אנחנו לא מחפשים את החלק הפגום, את נקודת החולשה, אלא את נקודת הכוח. אנחנו מאמינים בעיצוב-מחדש של האדם על ידי כניסה לחלק הבריא שלו. התורה אומרת שאנשים יכולים להשתנות ולהתקרב יותר לא-לוהים, שבצלמו הם נבראו".

סיפורי ההצלחה של פוירשטיין מדהימים. הם כוללים את המורה לדרמה שהובא אליו בתור ילד עם מנת משכל של 60, והילדה המוגבלת בשכלה שסיימה תיכון רגיל, ערכה את ספר המחזור והפכה לצנחנית. ואז, ישנו גם ג'ייסון קינסלי, גבר צעיר בעל תסמונת דאון, שכתב את הספר Count Me In (קחו אותי בחשבון), ורומן אלדובי, תלמיד הישיבה שגולגולתו ומוחו נופצו במארב טרוריסטי. למרות תחזיתם של הרופאים שאם הוא יצליח לשרוד הוא יישאר בגדר צמח, רומן מתפקד באופן נורמלי ועובד בתחום המיחשוב.

פוירשטיין הוכיח שהמומחים טועים. רבים מלקוחותיו הולכים לבתי ספר רגילים ומגיעים לרמה סבירה של עצמאות.

רבים מלקוחותיו של פרופסור פוירשטיין הם ילדים בעלי תסמונת דאון, שבעבר היו נשלחים באופן שגרתי למוסדות, מתוך הנחה שלעולם לא יוכלו לתפקד בחברה באופן נורמלי. פוירשטיין הוכיח שהמומחים טועים. רבים מלקוחותיו הולכים לבתי ספר רגילים ומגיעים לרמה סבירה של עצמאות.

בנוסף לכל אלו יזם פוירשטיין, יחד עם גדולי המנתחים הפלסטיים בארץ ובעולם, שימוש בניתוחים פלסטיים לשיפור הופעתם של ילדים בעלי תסמונת דאון.

בלידה ה–13 של חיה שור, נולדה לה בת עם תסמונת דאון. כשהתינוקת הייתה בת מספר שבועות בלבד, איבחן אותה הפרופסור. "למה אני יכולה לצפות ממנה?" שאלה חיה. "לנכדים", הוא ענה.

"כשבני זוג מבולבלים מגיעים אלי לאחר שנולד להם תינוק עם תסמונת דאון, אני לא יכול לתת כל תחזית מגבילה", הוא אומר. "גם לי וגם להם אין שום מושג עד לאן הילד יוכל להגיע. מה שאני כן יכול להגיד להם זה להתחיל להכין נדוניה. היום, רבים מהתלמידים שלי יכולים להתחתן".

מרומניה לישראל

ההתנסות הראשונה של פרופסור פוירשטיין עם ליקויי למידה הייתה בגיל 8. הוא למד לקרוא בגיל שנתיים, וקרא את ה"צֶאנָה וּראֶינָה" של אמא שלו (ספר סיפורי תורה שהיה פופולרי באירופה באותם ימים) בגיל שלוש. יום אחד הגיע אל ראובן אדם זקן, אביו המבוגר של הילד הבעייתי של העיר, נער בן 15 שמעולם לא למד לקרוא - בבקשה מיוחדת: אולי הוא יוכל ללמד את ה'מזיק', בנו היחיד, איך לומר קדיש.

"כדי לעזור לַאבא למות בשלווה, לקחתי על עצמי את המשימה. מצאתי את המפתח שיפתח את מנעולי ההבנה של הנער. היום הוא בן 84, עם המון נכדים ונינים."

כשהמלחמה הגיעה לרומניה, פוירשטיין למד פסיכולוגיה באוניברסיטת בוקרשט ולימד בבית ספר שהוקם עבור ילדים שהוריהם נלקחו על ידי הנאצים.

"אחר כך, שמעתי את מנהל בית הספר אומר לאחרים, 'לראובן יש לב טוב, אבל הוא טיפש, למה הוא מלמד את הילדים המסכנים האלה לשיר, לחשוב, לבטא את עצמם? הוא צריך ללמד אותם איך להשתמש בפטיש ובמסמרים. זה מה שהם צריכים לדעת!'"

פוירשטיין היה פעיל מחתרת. בערב פורים 1944, כשחזר הביתה מפגישה סודית, עצר אותו שוטר חשאי רומני. בדרך לתחנת המשטרה, עצר השוטר גם ארבעה שיכורים. פוירשטיין שכנע את השוטר ללכת איתו לאכול משהו, לפני החקירה הצפויה. פוירשטיין הביא את הפמליה הישר לביתו של הרב יצחק פרידמן, הרבי מבוהוש ז"ל.

כשפתחה הרבנית את הדלת וראתה את ראובן מוקף בשוטר חמוש ובארבעה שיכורים, היא הבינה מייד את הסיטואציה. היא הושיבה את הקבוצה, והעסיקה אותם בשתייה חריפה עד ש'איבדו את הראש'. תוך זמן קצר עמד ראובן לבדו מחוץ לדלת, עם שקית של אזני המן, וכמה ימים לאחר מכן עשה את דרכו לספינה שפניה לישראל.

פוירשטיין נשאר מקורב לרבי מבוהוש, שנמלט גם הוא מרומניה והתיישב בתל אביב. למעשה, היה זה הרבי שנתן לפוירשטיין את ברכת ההצלחה כשפתח בקריירה שלו בארץ. "הרגשתי שמילותיו של הרבי רומזות שהמקצוע הנבחר שלי אינו רק זכות, אלא חובה", אומר פוירשטיין.

עם הגעתו לישראל הצטרף פוירשטיין לקיבוץ דתי. הוא למד בסמינר למורים והתחיל לעבוד עם ניצולי שואה. בשנת 1948, עם פרוץ מלחמת העצמאות, הוא לקה בשחפת ונשלח לשווייץ להחלמה.

באירופה למד פוירשטיין פסיכולוגיה מתקדמת אצל הביהביוריסטים העולמיים קארל יונג וז'ן פיאז'ה. הוא חזר לישראל ב-1955 עם תואר של מומחה, המון ידע תיאורטי, וכמה רעיונות חדשניים בעניין הצורה הטובה ביותר לעזור לנוער המוגבל של המדינה הצעירה. הוא הקים שני כפרי נוער חלוציים, וב-40 השנים שלאחר מכן, התחנכו שם אלפי אזרחים פרודוקטיביים. בנוסף לכך, מאות מחנכים ופסיכולוגים מכל העולם עברו הכשרה בכפרים האלה.

פוירשטיין קיבל את הדוקטורט שלו בפסיכולוגיה התפתחותית בסורבון, פריז. לפני מספר שנים הוא קיבל את פרס ישראל בחינוך, שהצטרף לעשרות פרסים בינלאומיים שאסף עם השנים.

פוירשטיין אומר שהשקפת החיים שלו הובילה אותו להישגים: "אם יש לך שתי אלטרנטיבות, אל תבחר את זו הפסימית. תמיד תחשוב כמו אופטימיסט. זה יכניס אותך לפעולה, לפחות לבדוק את המים. אם תצעד במסלול הפסימי, לעולם לא תגיע לשום מקום. גם אם אתה לא חושב שתגיע לרמות הגבוהות ביותר - אתה מוכרח לנסות לטפס".