רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

השפעת המלחמה על נפש החייל

ח׳ בסיון ה׳תשס״ו ח׳ בסיון ה׳תשס״ו 04/06/2006 | מאת נועם אשר

חיילים נדרשים לעיתים לעשות משהו לא כל כך פשוט - הרג. האם יש לכך מחיר?

יש הורים שלא אוהבים לראות את ילדיהם בבגדי חאקי עם רובה צעצוע ביד. הם לא מרשים להם להיות חיילים אפילו בפורים. אבל, האם הם היו מתנגדים לחפש את ילדיהם לעובדי חילוץ והצלה?

הילדים שחולמים להיות חיילים חולמים על הנשק העוצמתי בידיהם, על תחושת החשיבות, על היכולת לשלוט בכוח הזרוע. הם רואים את עצמם באים, יורים ומנצחים. אף אחד מאלו שהמדים קורצים לו לא רואה את עצמו, למשל, נושא גנראטורים ותרופות למען נפגעי רעידת אדמה. וזה בדיוק מה שעושים לדוגמא חיילי המרינס של ארצות הברית ברעידת אדמה באינדונזיה שגבתה חיים של יותר מ-5000 איש, וגרמה לנזק רב ופצועים רבים. בין משלחות הסיוע לאזור האסון, היו המרינס האמריקניים, שהביאו למקום בית חולים שדה ומנופים משוכללים, ציוד רפואי ושאר מוצרים נחוצים.

זו לא הפעם הראשונה שהחיילים המתגייסים לצבא האמריקני מוצאים עצמם בתפקיד המלאך הגואל. כשההוריקן קתרינה הכה בניו-אורלינס, יותר מ-7000 חיילי מרינס ויחידות מובחרות נשלחו על ידי הנשיא אל העיר המוצפת, כדי לחלץ ממנה את התושבים התקועים.

השפעת הפעולות

הורים יכולים לסרב לחפש את ילדיהם לחיילים, אבל, לפחות בישראל, הם אינם יכולים למנוע מהם להתגייס לצבא לכשיגדלו. אך עם כל ההבנה לצרכי הביטחון של מדינת ישראל, רבים מתקשים להיפטר מתחושת אי הנוחות. הסופרת יפה גנז כתבה פעם על חווית הגיוס של בנה לצה"ל. במשך חודשים ארוכים היא לא יכלה להתרגל לרעיון שבנה העדין וטוב-הלב עוסק בהרג בלבנון. היא לא הייתה שמאלנית קיצונית וגם לא פציפיסטית, אבל המחשבה הזו הציקה לה. היא מן הסתם לא הייתה היחידה. מה עובר בראש של אימא שיודעת שהבן שלה, הפוצי-מוצי שהוא עדיין ילד בעצם, קצת נאיבי והרבה שובב, עומד עכשיו במחסום ומכוון רובה לאיומים פוטנציאליים? והאיומים הללו הם בשר ודם.

אלו לא סתם הרהורים חולניים. במלחמת העולם השנייה נלחמה ארצות הברית את אחת המלחמות המוצדקות בהיסטוריה. החיילים ודאי הרגישו כך. גם המשפחות. הפגנות נוסח וייטנאם לא היו מנת חלקה של המלחמה הזו. אבל, ההסכמה הלאומית הרחבה לא עזרה למנוע את התוצאות השליליות. בשנים שלאחר המלחמה, מספר מקרי הרצח באמריקה המריא לשחקים. רבבות החיילים המשוחררים פשוט התרגלו ללחוץ על ההדק.

הסרט מספק דיון חשוב בשאלה כיצד משפיעה פעולת ההרג על נפש האדם.

הסרט "מינכן" של סטיבן שפילברג זכה לביקורות שליליות רבות. הביקורת העיקרית כוונה נגד הצגת הטרוריסטים ומחסליהם כעומדים על אותה רמה מוסרית. הניסיון שלו ליצור איזון מלאכותי בין הצדדים, הרגיז לא מעט אנשים. אבל, על דבר אחד ישנה הסכמה: הסרט מספק דיון חשוב בשאלה כיצד משפיעה פעולת ההרג על נפש האדם. הדיון של שפילברג רדוד, סובייקטיבי ולא משכנע. אבל הנושא הזה ראוי לדיון, במיוחד בעידן שבו העולם מנסה להשיב מלחמה מול טרור הולך ומתגבר.

לויטנט-קולונל דייב גרוסמן, פרופסור באקדמיה הצבאית הנודעת ווסט-פוינט, כתב בצוותא עם ברוס סידל את הדברים הבאים:

"מחירה הברור והטראגי של מלחמה, הוא מספר הנספים וההרס. אבל, יש מחיר נוסף, מחיר פסיכולוגי שאותו משלמים השורדים בקרב, והבנה מלאה של המחיר הזה דוכאה במשך זמן רב על ידי מורשת של הונאה-עצמית והטעייה מכוונת. אחרי שמקלפים את "מורשת השקרים" הזו שהיללה לוחמה, אי אפשר להימלט מהמסקנה שהקרב, וההרג שנח בליבו של הקרב, הוא מאמץ טראומתי במיוחד, בעל מחיר פסיכולוגי כבד, שמשפיע עמוקות על כל המשתתפים בו."

שלא במפתיע, קולנוען מבריק כמו שפילברג זיהה את הדילמה הזו. שלא במפתיע, אימהות חשות באופן אינטואיטיבי את מה שאולי אפילו ילדיהם לא מבינים: אין דומה הריגת בני אדם, ולו ממרחק, להשמדת חייזרים עוינים במשחק מחשב.

הבטחה לרחמים

כפי שפרופסור גרוסמן מציין, החברה בחרה בדרך של הונאה עצמית והדחקה כדי להימלט מהדיון בשאלת השפעות הלוחמה על נפש האדם. אבל, התורה מכירה את הבעיה הזו. בחומש דברים מצווים בני ישראל בעניין עיר הנידחת. עיר שכל תושביה החלו לעבוד עבודה זרה. תושבי הערים האחרות מצווים לחקור ולבדוק אם יש אמת בשמועות המגיעות אליהם על כך. אם הסיפור נמצא אמיתי, הם מצווים להרוג את כל תושבי העיר, ולשרוף את העיר ואת כל אשר בה.

חכמים אומרים שמעולם לא הייתה עיר נידחת שכזו במציאות. יש פשוט יותר מידי קריטריונים שצריכים להתמלא, לפני שיוצא על עיר פסק דין של עיר נידחת. אבל, סיכום העניין בתורה מעניין במיוחד - "למען ישוב ה' מחרון אפו, ונתן לך רחמים ורחמך". היהדות היא דת עם הבנה עמוקה בנפש האדם. ההרג המוצדק ביותר הוא עדיין לא פעולה של מה בכך. לפיכך, עומדת הבטחה א-לוהית כלפי אלו ההורגים במצוות הא-ל, "ונתן לך רחמים." הם זקוקים למתן רחמים מלמעלה, כדי שלא יהפכו לאכזריים בשל מעשיהם.

צבאות בעבר הסתפקו בלחימה. חיילים הרגו ובזזו, אבל גם הטובים שבהם לא נשלחו לחלץ ילדים מתחת להריסות, או להוציא אנשים מאזור סכנה. אין ספק שלא תובנות פסיכולוגיות חדשות הן אלו שגרמו למראות אליהם אנו רגילים בתקופתנו: מראות של חיילים עוטי מדים שנשלחים למשימות הצלה וסיוע שונות ומשונות. אבל התמונות הללו נעימות יותר מתצלומי קרב. ייתכן מאד שפעולות הומניטאריות כאלו תורמות לאיזון הנפשי של חיילים, שיודעים כי הם יכולים להועיל גם בלי להרוג. האופטימיסטים שבינינו יכולים לקוות שיום יבוא ותפקידם של אנשי צבא יתמקד רק בנתינת חיים, ולא בלקיחתם.

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן