רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

הגלות הפנימית

ב׳ באייר ה׳תשס״ו ב׳ באייר ה׳תשס״ו 30/04/2006 | מאת מרים כץ

בכל מקום אחר בעולם, להיות יהודי זה להיות שונה. בישראל, טבעי להיות יהודי. ואיכשהו, דווקא זה הדבר הכי מוזר – מבט של עולה חדשה על החיים בארץ.

ישראל היא המקום היחיד שבו אתה יכול להסתכל מחלון האוטובוס בנסיעה בינעירונית, ולראות משאית עוקפת אותך כשהנהג שלה מניח תפילין, כאילו שזה הדבר הכי טבעי בעולם. לא שזאת הנורמה כמובן, לא של נהגי המשאיות ולא של מניחי התפילין. אבל במדינה שבה היהדות היא חלק מחיי היומיום, צפוי שנראה ביטויים רבים של שמירת מצוות – גם אם בשילובים מוזרים...

לאחר שלוש שנים שבהן אני מתגוררת בישראל, בשבילי זה עדיין חידוש. גדלתי באמריקה שבה גדשו את החנויות אביזרי החג של עמים אחרים. מגיל צעיר היה לי ברור שהיהדות אינה דתם של רוב בני האדם. דברים יהודיים אף פעם לא היו גלויים לעיני הציבור, וזכו להערכה רק במקומות קבועים ומסוימים: בית הכנסת, בית הספר העברי או חנות הבייגל המקומית. אז בשבילי זה בהחלט שינוי לחיות בירושלים, מקום שבו חיילים, אנשי תברואה ובעלי באסטות חובשים כיפה לעתים קרובות למדי, ונהגי מוניות מברכים אותך ב"שבת שלום" לפני שהם מורידים אותך ברחובות שקרויים על שמות נביאים וחכמי תורה.

בכל מקום אחר בעולם, להיות יהודי זה להיות שונה. בישראל, לעומת זאת, טבעי להיות יהודי. ואיכשהו, דווקא זה הדבר הכי מוזר.

ביקור בכל משרד ביורוקרטי בישראל, חושף בפני יהודים בכל הצבעים ומכל הלאומים, מגוון רחב יותר מזה שניתן למצוא בכל מקום אחר בעולם. יש שמתארים את התופעה הזאת בתור התגשמות חזון "קיבוץ הגלויות" העתידי, שבו בני העם היהודי יתקבצו יחד, מכל קצוות תבל, לגור בארץ ישראל.

ובכל זאת, לא נראה לי שבעיני בני דורנו ההתקבצות הזאת היא החלק המרשים ביותר באותה נבואה. יהודים היום רגילים לראות כל מיני סוגים של בני אדם, ונסיעות לחו"ל הפכו לדבר שבשגרה. אנחנו לא מופתעים לשמוע יהודים מדברים ספרדית, רוסית ואמהרית עם בני משפחותיהם ברחובות ירושלים, כמו גם בכל עיר קוסמופוליטית אחרת.

 

"גלות" היא אחת מאותן מלים שאנחנו אף פעם לא חושבים לייחס לעצמנו.

 

"גלות" היא אחת מאותן מלים שאנחנו אף פעם לא חושבים לייחס לעצמנו. היא מעלה תמונות היסטוריות מעורפלות של זמנים קדומים, או של לאומים שמגורשים באופן זמני בעיתות מלחמה. היהודי הממוצע שנטמע בין הגויים וחי בנוחיות בפרברי הערים ביבשות מסבירות-פנים, לא רואה את עצמו בגלות. הוא מחלק את הזמן בעיקר בין משפחתו, ביתו והעבודה שלו; היהדות היא פעילות שנמצאת מחוץ למעגל החיים. לבד מהשתייכותו לקבוצת מיעוטים כלשהי, החיים שלו אינם שונים באופן מהותי מאלה של שכניו. יהודי שנתון באורח חשיבה זה נמצא במצב של "גלות מהמודעות" והוא רחוק לא פחות מיהודי שחי ברגיו אמיליה.

רק כשעברתי לישראל התחלתי להבין את מלוא ההשפעה של הגלות הפנימית הזאת.

כל עוד לא חיים במדינה שבה ה-25 בדצמבר (קריסטמס) הוא יום עסקים רגיל, אי אפשר להבין באיזו מידה עמוקה עוצבו הציפיות שלנו על פי הדת הדומיננטית במקום הולדתנו. עד שלא רואים את השלט בנמל התעופה בן גוריון: "נמל התעופה בן גוריון מאחל פסח שמח לכל הנוסעים", אי אפשר להבין עד כמה ספגנו את התחושה, ממאות פרטים שונים, שאנחנו כיהודים - שונים מכל השאר.

בישראל, ההתנסות היהודית האישית שלך פועמת פתאום יחד עם השלם הגדול יותר. תחושת הפירוד מתמוססת; יורד ממך משא כבד שאפילו לא היית מודע לקיומו. הזהות היסודית הזאת עם הכלל נותנת לנו לראות עד כמה התרחקנו – ולא רק מבחינה גיאוגרפית. היא נותנת לנו הזדמנות לסלק את אורח החשיבה הגלותי שלנו, ולהתמקד ב"מי אנחנו" במקום ב"מי אנחנו לא".

רק בישראל אנחנו יכולים להכיר את היהדות בזכות עצמה, לכתחילה, במקום להגדיר את עצמנו במונחים של "במה אנחנו שונים מהתרבות הסובבת אותנו". שינוי פנימי מרתק מתרחש כשלשוטר קוראים רוזנברג או אפשטיין; כשהחופשות בבית הספר מתאימות ללוח השנה היהודי; כשלמדבקות המשקאות הקלים נוספת בזמן המתאים ברכת "חג שמח!". יש הרגשה מיוחדת בישראל: האדם הממוצע שאנחנו פוגשים ברחוב שותף במידת מה להתנסויות שלנו, וזה יוצר קשר בלתי נראה בין זרים. שומרי מצוות או לא שומרי מצוות, אנשי עמל או אנשי הצווארון הלבן, אשכנזים או ספרדים; יסודות משותפים מונחים מתחת לרבדי השוני שלנו. תחושת השתייכות שאין דומה לה.

כאב המאבק

דווקא לכן, כל כך כאב לראות בעמוד השער של העיתון תמונות של מאבק בין יהודים ליהודים. אנחנו מגיעים ממדינות שבהן להיות יהודי זה משונה, אנומליה, או אפילו עול. בתור שכאלה, תחושת השונות היא טבע שני בעבורנו. יש בנו מודעות מוגברת שאופיינית לקבוצת מיעוט בגלות, מודעות שגורמת לנו להתמקד בפרטים אצל האחים שלנו: מבטא שונה, לבוש שונה, דעות פוליטיות שונות. ובכל זאת, מושג האחדות הוא בסיס היהדות. אנחנו מאמינים בא-ל אחד, שמקיף, כולל ומרומם את כל מה שאנחנו רואים סביבנו כרסיסים. זאת המסגרת הפילוסופית שמונחת ביסוד חיינו.

 

אם נוכל ללמוד לראות כיצד הבבואה שלנו משתקפת באחרים, נוכל גם לנטרל את העוינות שנובעת מכך שאנו מזהים את עצמנו אך ורק עם נטייה פוליטית או דתית מסוימת.

 

גילוי המודעות הזאת ברמה יומיומית, היא הדרך להיפטר ממנטליות הגלות. זה דורש שינוי מקיף בפרספקטיבה. האישה שלפניך בסופרמרקט אינה זרה; היא בת דודה שמזמן לא פגשנו. באופן עקרוני, אנחנו מחוברים באותה צורה לנהג המונית הימני, לחייל ברחוב, לחסיד, ולנהג המשאית עם התפילין. אולי תמיד נשמור על ההבדלים הגדולים בינינו, כמו שאומרים: "שני יהודים, שלוש דעות". אבל, אם נוכל ללמוד לראות כיצד הבבואה שלנו משתקפת באחרים, לנסות לנהוג כלפיהם כאל חברי משפחה רחוקים שאליהם אנחנו מנסים להתקרב - נוכל גם לנטרל את העוינות שנובעת מכך שאנו מזהים את עצמנו אך ורק עם נטייה פוליטית או דתית מסוימת. במקום להפוך את אלה שדעתם סותרת את שלנו ל"רָעים", נוכל ללמוד להעריך את גרעיני האמת אפילו בנקודות המבט המנוגדות. נבחין באחדות הפנימית שמחברת אותנו יחד; שהרי, בסופו של דבר, זה מה שמקדם אותנו לעבר הגאולה.

הברכה הגדולה שמביאים עמם החיים בישראל, היא שנורמלי להיות יהודי. הסכנה שבחיים בישראל, היא שערכה הרב של הברכה יכול להיעלם במרירותו של קרב-דעות. כל עוד אנחנו מסוגלים להרגיש בשוני בלתי-ניתן-לגישור כשאנחנו מביטים ביהודים אחרים, אנחנו עדיין בגלות. הגענו מכל קצוות תבל כדי ללמוד לחיות ביחד, כמשפחה אחת, לראות את התוך המשותף שמונח מתחת למשטחי השוני שלנו. נביאינו לא תיארו את קיבוץ הגלויות כמו תור ארוך ורב-לשוני של יהודים שממתינים במשרד הקליטה. משמעות הקיבוץ היא לראות כל פנים בחדר ההמתנה כחלק מה"אני" המשותף שלנו. רק לאחר שנהיה קשורים זה לזה ברמה זו של כבוד ומחויבות, תוכל ההתאחדות הגיאוגרפית שלנו להפוך סוף-סוף לאיחוד משפחות.

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן