בתור זוג הורים מגונן למדי, אשתי ואני לא ממש התלהבנו לשלוח את בננו בן ה- 14, לבדו, בנסיעת רכבת ארוכה, להיבחן באחת הישיבות לקראת קבלתו ללימודים. אבל מכיוון שהנסיעה המשותפת שלו עם חברו בוטלה, לא הייתה לנו ברירה.

שאלנו את אבא שלי, שהוא רב קהילה אהוב בעיר היעד, אם הוא יוכל לפגוש את דוֹבִי בתחנת הרכבת ולקחת אותו לישיבה. הוא ענה לנו, כמו שידענו מראש שהוא יענה, שזאת לא תהיה בעיה. הוא ואמי החורגת יעשו כל דבר למען נכדיהם.

אשתי לקחה את דוֹבִי לתחנת הרכבת, ואני התקשרתי מהמשרד לסלולרי שלה, כדי לוודא שהם הגיעו בשלום ובזמן. כשהיא תיארה איך היא רואה את הבן שלנו יוצא לדרך, לא יכולתי אלא להיזכר בסיפור הנסיעה הראשונה ברכבת של נער יהודי אחר בן 14.

זה היה בערך באותו תאריך, בסביבות שמחת תורה, אבל השנה הייתה 1939, בראשית הפלישה הנאצית לפולין. משפחתו של הנער, יחד עם שאר תושבי העיר, נמלטה ברגל לכפר קטן במרכז פולין. כשהם משתדלים למהר ככל יכולתם, כך שהצבא הגרמני המתקדם לא ישיג אותם, המשיכו בני המשפחה עד לעיר בשם זמברוב, שם היו בית כנסת ותשתית יהודית. הם מצאו מקום מנוחה זמני. אבל הנער החליט שהוא רוצה להגיע לישיבה בביאליסטוק, שם הוא היה אמור ללמוד אלמלא פרצה המלחמה.

ההורים התנגדו – מי יודע, הם טענו בהיגיון רב, מה עומד לפנינו? – אבל הנער התעקש. שנים לאחר מכן, תעורר בו עקשנותו באותו מקרה תמיהה. באמת, למה הוא התעקש כל כך לעזוב את המשפחה שלו בזמן מלחמה? אבל, בסופו של דבר ההורים שלו התרככו, למרות שהם לא העלו בדעתם שהחלטתו של בנם תציל את חייו. עם הבגדים שלעורו, חולצה נוספת, זוג תפילין, סידור וכמה תפוחים מאמא שלו, עלה הנער על הרכבת לביאליסטוק. הוא לעולם לא יראה שוב את אמו או את אביו.

"ישיבת ביאליסטוק?" הם קראו. "ישיבת ביאליסטוק עברה לוילנא!"

ברכבת, ניגשו אליו שני יהודים מבוגרים ושאלו: " לאן אתה נוסע, ילד?" והוא ענה: "לישיבה בביאליסטוק".

"ישיבת ביאליסטוק?" הם קראו. "ישיבת ביאליסטוק עברה לוילנא!"

הנער לא ידע – ואיך יכול היה לדעת – שכל הישיבות הפולניות עברו עם פרוץ המלחמה אל העיר הליטאית הידועה. לא היה לו שום מושג לאן ללכת או מה לעשות, ותחושת חוסר האונים כמעט השתלטה עליו, אבל אז הרגיע את עצמו בכוח: "טוב, התכוונתי לנסוע לביאליסטוק כדי ללמוד, אז עכשיו אני פשוט נוסע לוילנא."

כשהרכבת הגיעה לביאליסטוק, הוא שאל מישהו בתחנה איזו רכבת נוסעת לוילנא, למרות שלא היה לו כרטיס. כשהצליח לבסוף למצוא את הרכבת, הוא גילה שהיא מלאה אנשים עד אפס מקום – כשכמה מהם תלויים לצידיה. הנער התחיל לבכות, אבל כוח מעורפל ורב עוצמה דחף אותו לעלות בכל מחיר על הרכבת. זו התחילה לעזוב את התחנה, אבל עדיין נעה באיטיות. הוא רץ אחריה לאורך המסילה, ותפס במעקה המדרגות באחד מצדדיה. הוא נאחז במעקה בחוזקה, והצליח להניח את אחת מרגליו על המדרגה. כשהרכבת ממשיכה לצבור מהירות, התחילו האנשים להתארגן בתוכה באופן יעיל יותר וגם "הנוסעים התלויים" מצאו בזה אחר זה פתרונות קצת יותר נוחים. במאמץ, הוא אירגן לעצמו מקום ישיבה על הפלטפורמה שבין הקרונות. הנער נרדם, והבוקר מצא אותו בוילנא.

המשך סיפורו של הנער מרתק לא פחות. הוא למד, כפי שרצה, בישיבה, אבל לא עבר זמן רב בטרם נאלצו הוא וחבריו לעקור שוב ממקומם. וזה לא הסוף: הם ומוריהם נשלחו על ידי הרוסים למחנה עבודה בסיביר - סיפור עלילה בפני עצמו. למרות שהיו הרבה רגעים קשים במשך אותם חודשים ושנים, הוא ניצל מהמלחמה, והקים משפחה.

טוב נעשה אנחנו, יהודי דור השפע, אם נקדיש, מדי פעם, זמן מה למחשבה על: "עִם מה היו צריכים להתמודד יהודים מהדורות הקודמים". הדברים שאנחנו קוראים להם "בעיות" לא היו נקלטים אפילו על מסכי הרדאר שלהם, ואת המציאות שמולה הם עמדו מדי יום אנחנו רואים רק בסיוטי הלילה. מחשבה על העובדות האלה, לא רק שתעמיק את ההערכה שיש לנו כלפי קודמינו, אלא תיתן לנו גם פרספקטיבה נכונה לגבי החיים שלנו עצמנו, ותניע אותנו לחוש הכרת תודה על כל הטוב שיש לנו - ועל כל הצרות הגדולות שאין לנו.

מסעו של דובי חלף ללא אירועים מיוחדים. הרכבת שלו הגיעה מעט מאוחר מהצפוי, אבל אבא שלי היה שם כדי ללוות אותו לישיבה. כשהתקשרתי אל אבי בערב כדי להודות לו שוב, הוא חזר ואמר לי שהוא באמת שמח לעזור.

הוא הזכיר גם ששאל את דובי אם זאת נסיעת הרכבת הראשונה שלו. כשדובי ענה בחיוב, אמר אבי לנכדו: "אין לנו זמן עכשיו, אבל יום אחד, תזכיר לי לספר לך על הנסיעה הראשונה שלי ברכבת. הייתי בערך בגילך."

Am Echad Resources