בתור חוזרת בתשובה, התקשיתי לעתים להתגבר על ההרגשה של היותי זרה ולא שייכת, מתבוננת באחרים השייכים ומרגישים בנוח. כל מי שהכרתי נראה דתי יותר, מאמין יותר ומרגיש בנוח עם מידת הדתיות שלו יותר ממני.

אבל בדבר אחד הייתי בטוחה – בחרתי לבנות את ביתי בארץ ישראל, ליד שכנים נהדרים. מעבר לרחוב גר רב מפורסם, אחד ממנהיגי העם היהודי. מאחורי ביתי גרה שכנה מיוחדת, אישה ידידותית ופתוחה שיש לה שני בנים – שנולדו בהפרש של 12 שנה זה מזה.

***

עליתי לארץ עם ארבעת ילדיי לאחר שהחלמתי ממחלה קשה. הייתי מלאת תודה על כל מה שיש לי, אבל אני מניחה שזה לא היה סוד לאף-אחד, שהדבר לו קיוויתי ועליו חלמתי, היה ילד נוסף שישלים את משפחתנו.

בתי הצעירה ביותר, רצתה נואשות להיות אחות גדולה. בעלי ואני תמיד דיברנו על כך, שאנו רוצים חבורה גדולה ועליזה של ילדים, אבל מחלתי גרמה לתוכניות גדולות אלה להידחק הצידה.

השכנה החדשה שלי אישרה את הרגשתי, שאנו חיים במקום בו מתרחשים ניסים. היא ביקשה מהרב המלומד, ברכה ללידת ילד והוא התעקש שיתפלל למענה, אם היא, בתמורה, תתפלל למען בתו העקרה. פגישה זו התרחשה בביתי לפני שנים רבות.

כוחה של התפילה הוא כזה, ששתי הנשים ילדו ילדים באותו יום.

ובכן, כוחה של התפילה הוא כזה, ששתי הנשים ילדו ילדים באותו יום. כעת לשכנתי יש שני בנים, למרות בעיות הפוריות שלה, שההפרש ביניהם הוא 12 שנים.

תכופות שמעתי את אותו רב מזכיר את הרעיון, שילד שנולד לאישה עקרה, הוא ההוכחה הגדולה ביותר, למעורבותו של השם במתרחש בעולם. השכנה שלי חיה נס זה מדי יום. אהבתי את גישתה החיובית ומלאת התודה וחשבתי שזה נהדר, שהיא נוהגת להדליק נרות ולהתפלל מדי ערב שבת לכך, שלאחרים ייוולדו תינוקות. הייתה לה רשימה ארוכה של שמות למענם התפללה.

לאחר שחייתי בישראל מספר שנים, החלטנו לשפץ את הבית. הבת הצעירה שלי, הייתה אז בת 10. שכנתי, שבאה להתבונן בהתקדמות עבודות הבנייה, אמרה, "המקום הזה יהיה מושלם עבור העריסה". הייתי המומה. האם זו ברכה או פשוט חוסר רגישות בוטה? בדיחה או פשוט חוסר תשומת לב לעובדות?

התבגרתי מדי יום ותינוק אין באופק. לבסוף, חליתי שוב ואושפזתי בבי"ח. הרופאים ערכו עמי פגישה מיוחדת. "זה בלתי אפשרי עבורך ללדת ילד נוסף", הם הסבירו. בשעה שהחלמתי בבית, כיוונתי את תפילותיי לאחרים שיזכו בילדים והפסקתי לחשוב על רצונותיי האישיים. שכנתי סיפקה לי רשימה של שמות.

מדי פורים הלכתי עם נשות הקהילה האחרות, לקבל ברכה מאותו רב מלומד. הייתה זו חוויה מיוחדת. לא יכולתי לשמוע את המילים שמלמל, אבל זה לא היה חשוב. הייתי מאושרת להיות שם.

הפתעה מאד מיוחדת

שנתיים נוספות חלפו ובעלי נסע לבקר בארה"ב. הבדיקה הגניקולוגית השגרתית שלי עברה בשלום. ברור היה, שאני מתחילה את תקופת הבלות בגיל מוקדם, אולם הרופא שלי לא מצא שום דבר חריג. הלכתי לבדיקת אולטרה-סאונד שגרתית והסברתי לטכנאי שאני בגיל הבלות, ושהרופא רק רצה לוודא שהכל בסדר.

תארו לעצמכם את תגובתי כשהטכנאי הבטיח לי, שאין ספק שאגיע לגיל הבלות, אבל "לא השנה". על המסך נראה בברור תינוק מעוצב בשלמות. הייתי כמעט בחודש השישי להריוני ולא סבלתי אפילו מסימפטום מטריד אחד. לראשונה בחיי נאלמתי דום.

צחקתי כל הדרך הביתה.

זה היה הריון בסיכון גבוה ואם היה מתגלה קודם לכן, קרוב לוודאי שהייתי נאלצת לסיימו.

כן, זה היה הריון בסיכון גבוה ואם היה מתגלה קודם לכן, קרוב לוודאי שהייתי נאלצת לסיימו. רופאים מומחים בדקו אותי, אולם ההריון היה שליו לחלוטין והלידה הטבעית הייתה מהירה ונורמלית. בקושי הספקנו להתרגל לרעיון, והיא כבר הייתה כאן – הצברית היחידה שלנו – שנולדה בירושלים ביום שמש בהיר ויפה.

קראנו לה אמונה.

ההבדל בינה לבין אחותה הגדולה הוא 12 שנים בדיוק.

"אמא, זו מתנת בת המצווה שלי!", אמרה בתי. "התפללתי שהיא תבוא אלינו כל כך הרבה שנים". אושרה של בתי לא יכול היה להיות גדול יותר.

והנה אני, אישה רגילה, עומדת בדיוק בנעליה המופלאות של שכנתי. כתוצאה מחוויה זו, משהו בתוכי השתנה. כשאני רואה יהודי אחר אני מברכת אותו בלבי, מאחלת לו כל טוב ומקווה שדברים נפלאים יקרו לו. אם חברי עני, אני מתפללת שימצא עושר שיזרום אליו כזרימת הנחלים אל הים.

למה לא? זהו כוחה של ברכה.