רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

המסע לבלרוסיה

י״א במרחשוון ה׳תשס״ו י״א במרחשוון ה׳תשס״ו 13/11/2005 | מאת קתרין ון קלנבאך

חוקרת שואה, אחייניתו של קצין אס-אס שניצח על רציחתם של 30,000 יהודים, חוזרת אל זירת הפשע.

הרצח קדמון כמעט כמו ימיה של האנושות עצמה.

כאשר קין, בנם הבכור של אדם וחווה, רצח את הבל אחיו, הוא לא יכול היה להסתיר את מעשיו. למרות זאת, שאל אותו האלוקים: "מה עשית? קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. ועתה, ארור אתה מן האדמה אשר פצתה פיה לקחת את דמי אחיך מידך" (בראשית ד', י'-י"א). האלוקים מסמן את קין באות, וכך הוא זוכה להגנה מפני נקמת דם, אבל מורחק מקרבת אלוקים ונאלץ לחיות חיים של נע ונד על פני האדמה. חטאו חקוק בחייו לנצח.

בתור מי שעוסקת בלימודי הדת, למדתי על חייהם של הקַיִנִים בני המאה העשרים לאחר המלחמה: פושעי המלחמה הנאצים, שלקחו חלק ברציחתם של שישה מיליוני יהודים – גברים, נשים וילדים – באירופה, במהלך שנות הארבעים של המאה העשרים. האם גם עליהם הוטבע אות קין, ואם כן, כיצד?

מעניינת אותי במיוחד העובדה שפושעי מלחמה נאציים רבים הפכו לנוצרים, או חזרו לנצרות, לאחר המלחמה. האם התיאולוגיה הנוצרית מתייחסת במידה מספקת לחטא של רצח עם? האם ה"חזרה לדת" של אותם רוצחים רחצה את ידיהם מפשעיהם? בחיפוש אחר תשובות לשאלות אלה, למדתי את מסמכי הארכיון של סוהרים, ששמרו וטיפלו, יש הטוענים בצורה פסטורלית מדי, באסיריהם – קצינים נאציים ואנשי אס-אס שהורשעו בדין.

אני אחייניתו של אלפרד אֶבְּנֶר, קצין אס-אס שלקח חלק ברציחתם של 30,000 יהודים.

כפי שזה קורה לעתים קרובות אצל אנשי אקדמיה, העניין למחקר המקצועי שלי נעוץ בחיי האישיים. אני אחייניתו של אלפרד אֶבְּנֶר, קצין אס-אס שהפך לסגן הממונה על העיר היהודית רובל, בפינסק שבבלרוסיה. אדם שניהל ולקח חלק ברציחתם של 30,000 יהודים. למדתי לראשונה על אחריותו של אֶבּנר בתור נערה בת-עשרה, אבל לא הייתי מסוגלת לקשר מבחינה רגשית או שכלית בין הקשיש המוכר לי, המנותק במקצת מהמציאות, לבין רצח המונים (עוד על כך, במאמרי התמודדות עם העבר הנאצי של משפחתי). ברור שאדם שאשם בעברות כאלה חייב לשאת איזשהו אות קלון נראה לעין, אבל הדוד שלי היה חופשי. משפטו הופסק בגלל טיעונים רפואיים שקריים, והוא הפך לאיש עסקים מצליח, בעל ואב מסור, ואורח רצוי בהתכנסויות משפחתיות. הכל הכחישו את מעשיו, וההאשמות כלפיו טוטאו בדרך כלל כ"שקרים נקמניים" וכ"תעמולה של המלחמה הקרה הסובייטית".

במשך השנים, אספתי מידע על העיר פינסק בבלרוסיה, בדקתי את ההאשמות נגד דודי ונגד כוחות המשטרה שהיו מעורבים בקציר הדמים, והתעניינתי בקרבנות שחלפו מן העולם ובאלה שהצליחו להינצל מהרציחות. בשנה שעברה הפגישה אותי דרכי במשפחת נוסנצ'וק. משפחה שהיגרה מהכפר הקטן רובל (שנמצא מחוץ לפינסק) אל ארה"ב, ישראל, קנדה וקובה. עשרת בני המשפחה היהודית הזו - כולל שני בני גבורות שגדלו ברובל לפני המלחמה ובנו של השלישי שהתחבא וניצל משתי הוצאות להורג - תכננו לצאת למסע שורשים אל בלרוסיה. למרות שמעולם לא נפגשנו בעבר, הסכימו הנוסנצ'וקים לקחת אותי עמם לחיפושם אחר בתי אבותיהם, בתי הכנסת וקברי הוריהם, מכריהם וקרוביהם.

הפעם הראשונה בה נפגשנו פנים אל פנים הייתה במלון פיפיאט בפינסק. כולנו היו מתוחים, אבל אני במיוחד. בכך שהצהרתי בגלוי על הקשר המשפחתי שלי לסגן הנאצי הממונה על פינסק, הסתכנתי בנשיאה בעול האחריות על מעשי קרובִי בפרט, ועל החורבן שנגרם על ידי גרמניה הנאצית בכלל.

תכנַנו לצאת למחרת אל אתר הזיכרון ברובל, שם היו בית המשפחה ועסקיה. טחנת קמח שניצבה שם בעבר הייתה המקום שבו הוחבא מיכאל על ידי שכן. טחנת הקמח נשרפה עד ליסוד, עם יתר מבני העץ של הכפר. לאחרונה נחשפה אבן הריחיים והיא משמשת כעת מצבה, המציינת את קבר-האחים של בני העם היהודי ברובל.

כפרִיי בלרוסיה הצטרפו אלינו למסע זיכרון זה. בלרוסיה סבלה יותר מכל מדינה אחרת תחת הכיבוש הנאצי. עד לסוף מלחמת העולם השנייה נהרגו בה 2.2 מליון אזרחים (יהודים וגויים) מתוך אוכלוסייה כוללת של 10.6 מליון נפש בשנת 1939; שלושה מליון בני אדם נותרו חסרי קורת גג, כתוצאה ממדיניות האדמה החרוכה של הגרמנים; 85% מבתי החרושת חוסלו, ומחצית מהאדמה החקלאית עמדה חרבה. היום בלרוסיה היא המדינה הענייה ביותר באירופה, והקשר שלה עם העולם החיצוני הוא דל.

סביר להניח שהייתי הגרמנייה הראשונה שהם פגשו, ונתפשתי בעיניהם בעיקר בתור "האחיינית של הנאצי".

סביר להניח שהייתי הגרמנייה הראשונה שפגשו בני משפחת נוסנצ'וק וכפרִיי רובל מאז המלחמה, ונתפשתי בעיניהם בעיקר בתור "האחיינית של הנאצי". למשך זמן קצר, אות הקלון הזה יסמן אותי, ויאפיל על המציאות האישית העכשווית שלי כפרופסור לדת ואשת אקדמיה העוסקת בנושא השואה. אפשר לומר שבאופן סימבולי צעדתי במסע זה בתוך נעליו של קין.

כשחשבתי על הדברים שאשא בטקס הזיכרון ברובל, תהיתי מה האנשים מצפים לשמוע ממני. שיערתי שאף אחד לא ירצה לשמוע התנצלויות והסברים. רק הכרה גלויה והאשמה על הזוועות יתאימו למקום כזה. למרות שלא יכולתי להתנצל על דבר שמעולם לא ביצעתי, החלטתי לבטא חרטה בשם העבריינים, ולהתחייב לשמור על ערנות ולהתנגד לכל אידיאולוגיות האנטישמיות, הגזענות והלאומנות - שסיפקו רקע שאיפשר את מעשיהם.

נאום כזה נשמע פשוט ומובן מאליו, אבל רק נאצים בודדים הביעו חרטה על מעשיהם בפני הציבור. המחקר ההיסטורי שערכתי והניסיון המשפחתי האישי שלי, העלו שרוב הפושעים נשארו כבולים להתכחשות ולהונאה עצמית, ולא היו מסוגלים לוותר על האידיאולוגיות שהצדיקו את פשעיהם. במקום זה, הם הורישו מעין "השלמה עם המצב" לדור הבא והעבירו שיתוק מוסרי ורגשות אשמה מטושטשים לילדיהם ונכדיהם.

מתוך הודאה והכרה בפשעיו של הדוד שלי, ובפנייה לנוכחים להקים קואליציה נגד אידיאולוגיות השנאה, רציתי לתרום להיווצרותה של קהילת זיכרון חדשה. לרגע, הרקע ההיסטורי השונה שלנו ושורשי המשפחה המנוגדים נפגשו, התלכדו ונשאו אותנו לצער משותף ולחזון מאוחד לגבי האנושות. מאוחר יותר, הוביל הנאום שלי באתר הזיכרון לשיחה מפתיעה, שבה הודו כפרִיי בלרוסיה שיהודי רובל לא נרצחו על ידי הגרמנים אלא על ידי בריונים מקומיים - מבני משפחותיהם עצמם. "לא היו גרמנים בסביבה", אמרו לנו, "ביום שבו אולצו הגברים היהודים להתאסף במרכז הכפר, ונרצחו לאור היום".

שם, יחד, באותו יום קיץ חם, ביררנו את השאלות לגבי "מי ציווה על הוצאתם להורג של אנשי רובל?"; "מה המריץ את 'הפוגרום הספונטאני' הזה?"; "מי הגן על הפושעים המקומיים?"; "מי הרוויח מרציחות אלה?"... אולי משום שנכנסתי בגלוי לתפקידו של קין, הבלרוסיים היו נכונים לעסוק בשאלות של מוסר, אחריות פוליטית ופלילית, ולהודות בגלוי על חלקם של בני הכפר באימי רצח העם.

"הפוגרום המקומי" נגד הגברים היהודים ברובל התרחש כחלק מן התוכנית הגרמנית הרחבה של "הפתרון הסופי לשאלת היהודים". למחרת, הוצעדו הנשים והילדים היהודיים שנותרו בחיים, אל העיר השכנה - סטולין. בסופו של דבר הם נטבחו בעמק בשם סטזינו, בסדר מופתי, ביעילות, בדם קר, ובדרך אכזרית ומתוזמנת היטב שאפיינה כל כך את השואה. סטזינו הפכה לתחנתם הסופית של 12,000 בני אדם - ברובם הגדול יהודים.

שבעת אלפים גברים, נשים וילדים יהודיים נורו כאן במשך יום אחד בלבד, ב-11 בספטמבר 1942.

מעולם לא שמעתי קודם לכן על סטזינו, ולא הייתי מוכנה לאווירה הקשה והכואבת מבחינה רגשית. כשהגענו אל קבר ההמונים, לאורך שביל בלתי מרוצף שמוביל אל תוך היער, החלו להתאסף מעל לראשינו ענני סערה שחורים. בעוד שבני משפחת נוסנצ'וק אמרו את ה"קדיש" (התפילה היהודית על המתים) לקולו של רעם מתגלגל, נכנסתי אני לעמק עצמו - שקע גדול המוקף בעצי אורן. הגשם העז העלים מעיני את יתר הקבוצה. צעדתי במורד השדה כשאני שבויה בזיכרונם של מסמכים ארכיוניים המתארים את ביצוע ההוצאות להורג. שבעת אלפים גברים, נשים וילדים יהודיים נורו כאן במשך יום אחד בלבד, ב-11 בספטמבר 1942.

לפתע פתאום הופרה שלוות היער בצעקות אימה וכאב דמיוניות שנספגו אל פי האדמה. "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", אומר האלוקים. וכאשר הקפתי את פינתו המרוחקת של השדה, כשמעלי רעם מרעים וברק מבזיק, התחלתי לתהות בקשר לטבע האנושי והצדק האלוקי. אין ספק ששום במאי סרטים הוליוודי לא היה יכול להתאים טוב יותר את מזג האוויר להשפעה דרמתית עזה כמו זו של הגשם שחדר וצינן את גופי.

ומה היה עונשם של אותם אנשים שצעדו אל העמק והרגו 7,000 בני אדם? רק שניים מן היורים נכלאו מאוחר יותר, בפרנקפורט בשנת 1973, והם נענשו בשלוש ובחמש עשרה שנות מאסר. האם הם עזבו את המקום הזה כבני אדם עם לב פועם, או שנשמותיהם התנקזו אל תוך האדמה, כפי שקרה ללא ספק לדמם של קרבנותיהם המעונים?

סטזינו דומה לתיאור הגיהינום - מקום שבו חיים, טוב-לב ואושר אנושי מתנקזים ונעלמים. אין כפרה במקום כזה, השייך אך ורק לאכזריות ולחורבן. כאשר עליתי לאוטובוס הרגשתי קור גשמי ורוחני, חוסר תחושה, וריקנות ללא מלים או מחשבות. רק אחר כך גבר הצער על אותו חורבן חסר טעם. הבל לא היה היחיד שטבע באימה. קין מוכרח היה לצאת מסטזינו כשהוא מסומן לנצח באובדן נשמתו, נע ונד ומגורש מפני האדמה, מן האנושות ומן האלוקים.

בחומש בראשית כתוב שחוה ילדה בן שלישי - שת, שהפך להיות אבי האנושות. בסופו של דבר, נמחקו קין ומורשת הרצח שלו משושלת אבותינו.

כיום, בכל אופן, חיים התליינים ומגדלים משפחות. רוצחי העבר, ההווה והעתיד חיים בינינו, מבלי שאות קין יעיד עליהם. רצח עם לוכד אלפי אנשים ברשתות של קנוניה ושותפות בפשע, תמיד בניצוחם של יותר מדיקטטור אחד, מפלגה אחת או אפילו עם אחד. אידיאולוגיות של שנאה ועליונות תמיד עוצמתיות ומשכנעות. פנייתן נישאת מעבר לזמנים מסוימים ולתרבויות מיוחדות. רק מתוך האזנה לקולות הטמונים בשדות ההרג נוכל להיזהר ולהימנע משפיכות דמים עתידית של אחינו ואחיותינו.

מאמרה הקודם של המחברת:

הייתי בערך בת שלוש-עשרה, כשנודע לי שדודי הואשם ברצח של 20,000 יהודים.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן