הרמז היחיד, שמשהו בלתי רגיל עומד לקרות בטיסה האחרונה שלי לישראל, היה עיכוב בן חצי שעה בעליה למטוס. חוץ מזה, הכול נראה שיגרתי לחלוטין כשנעלנו את החגורות, הרמנו את המגשים המקופלים ויישרנו את המושבים לקראת ההמראה.

הקברניט הודיע את ההודעות הרגילות לגבי המסלול, המהירות, הגובה ומערבולות אוויר בלתי צפויות, שעשויות מתישהו להתרחש. תוך רגעים ספורים, מנועים נוהמים ניתקו אותנו מהקרקע ואנו פרצנו דרך שכבת עננים נמוכה, שהסתירה מאחוריה ירח ענק, זוהר וכמעט מלא. משקאות חולקו, ארוחת הערב הוגשה וכל מאות מסכי הוידיאו של ה-777 התעוררו לחיים, עם התערובת הרגילה של קומדיות טלוויזיוניות בשידור חוזר, כמה סרטים מיושנים ותוכניות ילדים.

כשסמל החגורות כבה, מייד לאחר ארוחת הערב, ירדתי בשקיקה מהכיסא שלי, ועשיתי סיבוב בתא הנוסעים, כדי לעודד את הדם ברגלים שלי לערוך היכרות מחודשת עם שאר חלקי הגוף, וכדי לפגוש ולחכך כתפיים עם נוסעים חדשים, ואולי, אם יתמזל מזלי, כמה כאלה שאני מכיר.

כשהגעתי לירכתי המטוס, הבחנתי בוילון בית חולים כחול, שהיה תלוי מעל לחמש השורות האחרונות של קבוצת המושבים המרכזית, כמו מסביב לאמבטיה. במבט מדוקדק יותר, יכולתי לראות כל מיני אביזרים כמו צינורות, משאבות וכבלים שמחוברים למערכת טיפול נמרץ ניידת (ICU), בצירוף מוניטור א.ק.ג, מערכת הזנה, ואינפוזיה.

האינסטינקט הראשוני שלי, היה לספק את הסקרנות האישית ולנסות להגניב מבט כדי לראות את החולה שבפנים, אבל בהתחשבות במידה העצומה שעלינו לייחס לכיבוד הזכות לפרטיות של כל אדם – במיוחד החולה – והמשכתי ללכת אל מעבר ליחידת הטיפול הנמרץ, לירכתי המטוס.

מתנת נישואין מיוחדת

פניתי בירכתי המטוס וחזרתי לתא הנוסעים. באופן אינסטינקטיבי נמשכו העיניים שלי לעבר הוילון הכחול. כמעט שהתנגשתי בגבר שטיפל בחולה, מישהו שזיהיתי בתור מכר ותיק. הוא חבש כיפה לראשו, סטטוסקופ סביב צווארו וידיו העטויות בכפפות גומי, עסוקות במילוי מזרק בנוזל כלשהו.

"שלום עליכם", אמרתי מכל הלב. הוא הרים את עיניו וזיהה אותי.

"עליכם השלום", הוא ענה בלבביות. שאלתי אותו, כשאני מפנה את מבטי לעבר יחידת הטיפול הנמרץ הניידת, אם מותר לו לנדב מידע כלשהו בקשר לעניין.

"היא עברה ניתוח לב רציני בארה"ב", הוא ענה, "ואנחנו מחזירים אותה לישראל להיות עם המשפחה שלה".

עשרות שאלות צצו מייד בראשי. למה מעבירים אותה במצב בריאותי כל כך לא יציב? איך הם הצליחו לשכנע את חברת התעופה להטיס אדם כה חולה? כמה עולה לארגן בית חולים זעיר מוטס כזה?

נראה שהוא קרא את מחשבותיי, כי הוא פנה אלי ואמר: "אל תשאל אותי שום דבר שאני לא אמור לענות. הרבה אנשים היו צריכים למשוך בחוטים כדי שכל זה יקרה, ואם מלה אחת תצא החוצה, משימות דומות בעתיד עלולות להיפגע."

כשהבטתי היטב בפניו, יכולתי לראות בבירור טבעות שחורות של תשישות סביב עיניו. הוא שוב קרא את מחשבותיי, וסיפר לי על השעות הרבות של ההכנה הזהירה, שנצרכו בטרם יכלו להעלות את החולה על המטוס. הוא התעורר הרבה שעות לפני עלות השחר, כדי להתכונן לטיסת הערב המאוחרת שלנו, "ואני בהחלט לא יכול לישון בזמן הטיסה", הוסיף ואמר בעודו מצביע בידו על מכשיר הא.ק.ג. ומוניטור הנשימה.

"כמה זמן אתה מתכוון להישאר בישראל?" שאלתי, מתוך השערה שהוא ינצל את ה"משימה" לכמה ימים של מנוחה והבראה בשמש הישראלית.

"בערך תשע שעות", הוא חייך.

נזכרתי שהוא עבד כטכנאי לרפואת חירום, עבור חברת אמבולנסים גדולה בניו-יורק, ולכן שאלתי, בדרך אגב, אם החברה מתגמלת אותו בהתאם למטלה הקשה במיוחד הזאת.

"למעשה", הוא אמר בביישנות, "הם לא משלמים על זה. צריך להתנדב".

"למעשה", הוא אמר בביישנות, "הם לא משלמים על זה. צריך להתנדב אם רוצים לעשות זאת." התחלתי להרגיש מאוד קטן לעומת האדם הנדיב האמיתי הזה.

"אם כן, נחמד מצידם שלכל הפחות הם נותנים לך את היום החופשי ומאפשרים לך לעשות משהו מדהים כמו זה."

"הם לא. זה על חשבון החופשה השנתית שלי." נדיב זו מלה שלא מתחילה אפילו לתאר את הבנאדם.

"אתה לא רציני, נכון?" שאלתי בחוסר אמון.

"זה לא כזה עניין גדול. ממילא ביקשתי לפני כמה שבועות לצאת היום לחופש."

"אבל איך יכולת לדעת לפני כמה שבועות שהחולה הזאת תצטרך הסעה דווקא היום?"

הוא גיחך. "מי ידע? הלילה אשתי ואני חוגגים את יום הנישואין ה-25 שלנו." הוא התבונן ברצפת המטוס, עצר לכמה שניות והוסיף, "תכננו לצאת יחד."

"אז מה קרה לתכניות שלכם?"

"כשעלתה ההזדמנות להטיס את החולה הזאת, סיפרתי על כך לאשתי והיא חשבה שהנוכחות שלי כאן יכולה להיות מתנת יום נישואין נהדרת לשנינו."

כשהטיסה שלנו התחילה להנמיך בחדות לעבר תל אביב, הדהד קולה של הדיילת במערכת הכריזה, כשהיא מודה לכולם על הטיסה ומתנצלת על העיכוב שנגרם, בשל נוסע מאוד מיוחד הנמצא בירכתי המטוס.

היא לא יכלה להעלות בדעתה כמה מיוחד, באמת.