שָרי יקרה,

את לא ממש מכירה אותי, אבל אני מכיר אותך. אני אבא של החברה הכי הטובה של אחותך. במשך למעלה משנה, מאז שאובחנה המחלה שלך לראשונה, הרבה אנשים שאת בקושי הכרת, רצו באמת ובתמים שהמצב שלך ישתפר. התפללנו עליך מידי יום. הזכרנו אותך בתפילת העמידה, במקום בו מבקשים מהקב"ה לרפא את החולים. אמרנו תהילים וקיווינו בכל ליבנו, שהאלוקים אכן ישלח לך רפואה שלמה.

מכיוון שאני משקיע את רוב זמני בעבודתי כרופא, עובר עלי זמן רב בהרהורים לגבי מבטה של היהדות על החיים. אני מנסה להבין, על מה ולמה אנשים נעשים חולים ותמה, מה הקב"ה רוצה שנעשה, בהתייחס לכל מיני שאלות שמתעוררות ברפואה. המבוגרים קוראים לזה "אתיקה רפואית", אבל באמת, זה לא יותר מאשר ללמוד מה התורה אומרת על בעיות רפואיות שיש לאנשים. זה לא שונה מהתורה שהגננת שלך לימדה אותך, בשנה לפני שהיית כל כך חולה, עד שכבר לא יכולת להמשיך ללכת לגן.

אני גם משקיע זמן רב, בניסיון להבין, מה הקב"ה מתכוון להגיד לנו, כשבני אדם נעשים חולים. אני תוהה במיוחד, איך הוא רוצה שנבין את זה, שילדה בת חמש צריכה לבלות את ימיה בבית החולים, במקום בחצר המשחקים עם חברותיה לגן. אנשים שואלים אותי, איך יתכן שלחיים המסתיימים בגיל שש, יכולה להיות משמעות? אני מבין למה הם שואלים את השאלה, ואני תוהה, אם גם את שאלת את אותה השאלה במשך השנה שחלפה.

אולי את לא הבנת מה בדיוק קורה, אבל אנחנו כן.

ומשום שהבנו מה שקורה, שינינו את חיינו. את היית קטנה מידי בשביל לדעת, שלרוע המזל, כל הזמן אנשים נעשים חולים, ולפעמים הם גם מתים. אמנם אנחנו מאוד עצובים כשזה קורה, אבל בדרך כלל אנחנו לא עושים עם זה הרבה. אנחנו מזכירים אותם בתפילות שלנו, ומוסיפים אותם לרשימות של "מי שברך" (רשימת האנשים החולים, שאנו מזכירים בבית הכנסת, כשאנחנו קוראים בתורה). אנחנו מקוים שמצבם ישתפר, אבל אם לא, אז אנחנו עצובים וממשיכים הלאה.

אבל, כשנודע לנו שאת חולה, כל הקהילה שלנו השתנתה, גם הגברים וגם הנשים. הקמנו קבוצות שיאמרו פרקי תהילים לרפואתך; למדנו תורה לזכותך; הוספנו שיעורים מיוחדים להלכות לשון הרע – מתוך תקווה, שאם נהפוך לאנשים טובים יותר, אולי גם מצבך יהיה טוב יותר. אני לא חושב שהיית יכולה לתאר לעצמך, כמה קשה לשכנע מבוגרים לא לרכל או לומר דברים רעים על אחרים, במשך שעתיים בכל יום, אבל האנשים חשבו ששווה להתאמץ, אם יש סיכוי שזה יעזור לך להחלים.

הבנו שהאלוקים שלח לנו מסר, כדי שכולנו נתחיל לעשות מצוות נוספות.

הבנו שהאלוקים שלח לנו מסר, כדי שכולנו נתחיל לעשות מעשים נוספים – והכל לזכותך, כדי שתבריאי. ככל שנעשית חולה יותר, ככה אנחנו התאמצנו יותר. הוספנו מעשי חסד, התמסרנו יותר לביקור חולים ונתנו יותר צדקה.

בסופו של דבר, יהיו כאלה שיגידו, שכל המצוות הנוספות שנעשו למענך, לא עזרו בכלל. הם יחשבו שזה מוכיח, שלאלוקים לא איכפת. אבל, אלה מאיתנו שחיו במשך השנה, מתוך ידיעה כמה שאת חולה, יודעים שאין הדבר כך. אנחנו יודעים את התשובה האמיתית לשאלה, איך יתכן שיש משמעות לחיים, של שש שנים בלבד.

רב אחד אמר לי, שיתכן שערך חייו של אדם מסוים, לא תמיד גלוי לזה שחי אותם. ישנם אנשים שחולים כל כך, עד שהם אפילו לא מודעים למה שמתרחש סביבם, כמו מה שקרה לך בסמוך לסוף חייך הקצרים. אותו רב אמר לי, שאנשים יכולים לחשוב, שאין שום ערך לחיים כאלה, משום שהאדם החולה אינו יכול להעריך אותם. אבל הוא גם אמר לי, שהערך האמיתי של החיים האלה, יכול להימצא בהשפעה שיש להם על הסביבה. הוא אמר לי, שהעלייה בכמות המצוות שנעשות על ידי האנשים שסובבים את החולה, לא תמיד גלויה לנו, ושאנחנו לעולם לא נוכל לדעת, מה ההשפעה שהייתה לחולה על האחרים.

אבל הרב הזה לא צדק לחלוטין. עכשיו, כשחייך הסתיימו, אני כן יכול לראות את ההשפעה שהייתה לחייך על האחרים. אני לא חושב שבית הכנסת היה מבטל אירוע גדול לרגל כל לוויה שהיא. אבל ממילא, מי היה מגיע לבית הכנסת במקום ללכת ללוויה שלך? איך יתכן, שכל אותן שעות של תהילים, לימוד תורה ושמירת הלשון, לא ישאירו רושם קבוע ובר קיימא על כל אחד מאיתנו, ועל הקהילה כולה?

אז אני משער שמעתה והלאה, כשאנשים ישאלו אותי, איך יתכן שלכל חיים – ואפילו לאלה המסתיימים באופן טרגי אחרי זמן כה קצר – ישנה משמעות, תהייה לי תשובה. ערך החיים אינו נאמד בשנים, אלא בהשפעה שיש להם על האחרים. אם הגשמת תכליתו של אדם מסוים, מחושבת על פי מספר האנשים, שלהם הוא עזר להפוך להיות טובים יותר, אז יש רק מסקנה אחת, שאליה אפשר להגיע – ישנם אנשים שחיים הרבה זמן, אבל לא משיגים הרבה, וישנם אנשים שמשיגים את מטרת חייהם, בשש שנים.

היי שלום שרי.

באהבה,

אבא של החברה הכי טובה של אחותך.

***

שרה דינה, בת שלום דוד, נפטרה בגיל שש, ב -21 במאי 2005, לאחר שנאבקה במשך שנה במחלת הסרטן.