חמותי, אישה שעבדה בכמה וכמה תפקידים רמי מעלה (כולל יעוץ משפטי באחת הממשלות האחרונות), נהגה לומר, ש'התנועה הנשית' קיבלה כינוי שאינו הולם אותה. לדבריה זה לא באמת היה פמיניזם, זו הייתה שאיפה לפיתוח קריירה ולהישגיות. לא הייתה בתנועה הנשית כל הוקרה או הכרה באספקטים המיוחדים, שתורמת האישה לחברה האנושית. הייתה בה בסך הכל העצמה והאדרה של שוק העבודה בקרב בנות המין הנשי.

למרות שבטי פרידמן, הטיפה באופן נמרץ לטובת זכותן של הנשים לבחור את הכיוון של חייהן, עיון מעמיק יותר בכתביה, מעיד על המלצה אחת ויחידה שבאמת מקובלת עליה – ניהול קריירה. האימהות נתפסה בעיניה כבזויה ומגונה ומתאימה רק לנשים חסרות השכלה או חסרות אמביציות אישיות. על הללו נגזר להישאר בבית בכדי לגדל את ילדיהן.

אימהות כקריירה

זו הסיבה, שכשקראתי את כתבתה של ליסה בלקין – "המהפכה הגדולה", שהופיעה באחד מהשבועונים הגדולים והמפורסמים ביותר בארצות הברית, מצאתי את עצמי מריעה לה בלבי. לא משום שהסכמתי עם כל מילה, אלא משום שסוף סוף, הכל היה גלוי וברור – נשים משכילות ונבונות, בוחרות כיום להישאר בבית עם ילדיהן. לא משום שאין להן כל אפשרות אחרת [מאמרה של בלקין מתמקד באימהות ברות-המזל שדווקא יש בידן אופציות אחרות], אלא משום שהן רואות את החשיבות בכך, ובעיקר, משום שהן רוצות בכך. כמעט ארבעים שנה לאחר הקמתה של "התנועה לשחרור האישה", הנשים סוף סוף הבינו, כי הן זכאיות לעשות בעצמן את הבחירה.

לפני כמעט 18 שנה, התארח אצלנו בבית גבר צעיר לסעודת ליל שבת. באותה התקופה, בדיוק עזבתי קריירה מזהירה בעולם המשפטים, לטובת גידול הילדים ועיסוק בחינוך יהודי בזמני הפנוי. בזמן שהאורח נהנה מהאוכל שבישלתי, בתוך הבית שעיצבתי באהבה ובמו ידי, כשהוא מוקף בילדים שחינכתי וגידלתי תוך השקעה עצומה של אנרגיות ורגשות (ושבאותה הארוחה היו עסוקים באיזה משחק חשוב, שמטרתו העיקרית הייתה להשמיע צלילים רועשים ומחרישי אוזניים!), הוא הכריז בקול: "אני לא הייתי רוצה שאשתי תהיה בסך הכל עקרת בית פשוטה".

האם הוא 'בסך הכל' עורך דין? האם היא 'בסך הכל' מנכ"לית של חברה?

בהיותי מארחת בעלת נימוסים חברתיים סבירים, הקפדתי לסתום את פי, והתאפקתי במאמצים אדירים, מלשפוך את מנת הקינוח היישר על ראשו. אולם בתוך תוכי סיננתי לעצמי: "בסך הכל עקרת בית פשוטה!", האם הוא 'בסך הכל' עורך דין? האם היא 'בסך הכל' מנכ"לית של חברה?

(במאמר מוסגר אציין, שכיום הבחור הוא כבר גבר נשוי מזה כמה שנים, יש לו שלושה ילדים, אשתו 'עובדת' בבית בגידול הילדים, והוא כבר לא חושב עליה במונחים של "בסך הכל עקרת בית פשוטה".)

ספרה של בטי פרידמן, "הסוד הפמיניסטי", הוא ספר בעל עוצמה אדירה שכתוב בצורה מרתקת ביותר. לא כל הנשים בשנות החמישים היו אומללות בתפקידן כעקרות בית. לא כל עקרות הבית העבירו את ימיהן בנסיון לראות את השתקפות פרצופן בצלחות ששטפו ומירקו כל היום. לא כולן חשו שעשו את הבחירה הלא נכונה במסלול חייהן – לפחות לא לפני שהן קראו את ספרה של פרידמן. הרי לא מדובר רק בויכוח אינטלקטואלי, מדובר בקריאה אמוציונלית, שמנסה לצוד את לבה של הקוראת ולשכנע אותה (ולרוב אף מצליחה במשימתה), שאין שום אפשרות בעולם, שאשה תחוש סיפוק ושביעות רצון מהישארותה בבית למען גידול הילדים. הרי בסופו של דבר, כל אחד ניתן לשכנוע ברגעים מסוימים בחייו.

מדדים חדשים למושג 'הצלחה'

מאמרה של הגב' בלקין מעניק פרספקטיבה רחבה יותר, וטוען שההצלחה לא נמדדת רק בכסף או בכוח מנהיגותי במקום העבודה. היא טוענת, שאישה המנהלת שתי חברות ענק, לא בהכרח יותר מרוצה או מרגישה יותר משמעותית מאישה המגדלת את ילדיה. היא טוענת שנשים מסוגלות להרגיש טוב לגבי עצמן, ואפילו גאות בעצמן, ללא קשר לדרך החיים שבחרו ללכת בה.

רובינו מכירים בערכן של הפמיניסטיות ה'חלוצות', הנשים שהקימו את התנועה הפמיניסטית. רובינו אף מוקירים את פועלן – האפשרות של נשים להשתתף בבחירות, האפשרות לקבל שכר זהה לזה של הגברים, ההזדמנות השווה להתקבל ללימודים באוניברסיטאות וכו'. אולם מעבר לכך, אנו מסתכנים בהענקת משמעות גדולה יותר לקריירה שלנו, על פני המשפחות הפרטיות שלנו. אנו נוטים בטעות למדוד הצלחה במובנים של קריירה וכסף, במקום לבדוק את הצרכים המשמעותיים והרחבים יותר, כמו סיפוק עצמי, איזון רגשי או בריאות נפשית.

לאחר שניסיתי בעצמי לשלב בין משפחה לעבודה, גיליתי בצורה ברורה ביותר, שגידול ילדים בצורה מוצלחת וניהול קריירה משמעותית ומשגשגת, הם שני דברים הדורשים כמעט אקסקלוסיביות בחיים. אחד משניהם תמיד יצטרך לבוא על חשבון השני, או מה שבדרך כלל קורה – שניהם באים על חשבון שפיותה של האשה. למרבה הצער, בנוסף לכך, משלמים על כך מחיר יקר גם חיי הנישואין או חייהם הרגשיים של הילדים. התועלת המופקת מהשילוב בין העבודה למשפחה, פשוט איננה מצדיקה את המחיר הכבד.

נשים רבות שהתראיינו במסגרת הכנת המאמר קבעו, שהמחיר פשוט אינו שווה את זה.

"אני לא שואפת לכבוש את העולם", אומרת שרה מקרתור-אמסברי, אחת האימהות שדבריה מצוטטים במאמר. דבריה היו בין המפתיעים ביותר עבורי. מדוע לא לשאוף לכבוש את העולם? הרי ברור לי שאני בהחלט שואפת לזה! (ובימים טובים שלי, נדמה לי שאני אפילו מצליחה!). וקיימות דרכים רבות להשגת המטרה הזו.

התורה אומרת, שכוחה האמיתי של האישה מסוגל לבוא לביטויו המקסימלי בתוך ארבע האמות שלה – בתוך ביתה. נראה שחברותיה של ליסה בלקין מסכימות עם השקפת העולם הזו. עוצמתו של הכוח הזה היא בלתי מוגבלת! אפילו הגב' אמסברי מודה בסוף דבריה, שנשים אכן מנהלות את העולם, רק שזה לא נעשה בדרך המקובלת ע"י התנועה הפמיניסטית. זה לא מתבצע דרך עולם הקריירה הזוהר.

האם קיימת דרך טובה יותר להשפיע על האנושות, מאשר לגדל דור נוסף של אנשים בעלי מטרות וערכים הדומים לשלנו?

שרה אמסברי אמנם איננה מנסה לכבוש את העולם, אולם בכך שהיא בוחרת להישאר בבית ולהשקיע בגידול ילדיה, ובכך שהיא משבחת ומעצימה את כוחן של נשים נוספות הבוחרות לעשות כמוה, היא בהחלט נמצאת בדרך הנכונה להשגת מטרה זו.