חמותי, אישה שעבדה בכמה וכמה תפקידים רמי מעלה (כולל יעוץ משפטי באחת הממשלות האחרונות), נהגה לומר, ש'התנועה הנשית' קיבלה כינוי שאינו הולם אותה. לדבריה זה לא באמת היה פמיניזם, זו הייתה שאיפה לפיתוח קריירה ולהישגיות. לא הייתה בתנועה הנשית כל הוקרה או הכרה באספקטים המיוחדים, שתורמת האישה לחברה האנושית. הייתה בה בסך הכל העצמה והאדרה של שוק העבודה בקרב בנות המין הנשי.
למרות שבטי פרידמן, הטיפה באופן נמרץ לטובת זכותן של הנשים לבחור את הכיוון של חייהן, עיון מעמיק יותר בכתביה, מעיד על המלצה אחת ויחידה שבאמת מקובלת עליה – ניהול קריירה. האימהות נתפסה בעיניה כבזויה ומגונה ומתאימה רק לנשים חסרות השכלה או חסרות אמביציות אישיות. על הללו נגזר להישאר בבית בכדי לגדל את ילדיהן.
אימהות כקריירה
זו הסיבה, שכשקראתי את כתבתה של ליסה בלקין – "המהפכה הגדולה", שהופיעה באחד מהשבועונים הגדולים והמפורסמים ביותר בארצות הברית, מצאתי את עצמי מריעה לה בלבי. לא משום שהסכמתי עם כל מילה, אלא משום שסוף סוף, הכל היה גלוי וברור – נשים משכילות ונבונות, בוחרות כיום להישאר בבית עם ילדיהן. לא משום שאין להן כל אפשרות אחרת [מאמרה של בלקין מתמקד באימהות ברות-המזל שדווקא יש בידן אופציות אחרות], אלא משום שהן רואות את החשיבות בכך, ובעיקר, משום שהן רוצות בכך. כמעט ארבעים שנה לאחר הקמתה של "התנועה לשחרור האישה", הנשים סוף סוף הבינו, כי הן זכאיות לעשות בעצמן את הבחירה.
לפני כמעט 18 שנה, התארח אצלנו בבית גבר צעיר לסעודת ליל שבת. באותה התקופה, בדיוק עזבתי קריירה מזהירה בעולם המשפטים, לטובת גידול הילדים ועיסוק בחינוך יהודי בזמני הפנוי. בזמן שהאורח נהנה מהאוכל שבישלתי, בתוך הבית שעיצבתי באהבה ובמו ידי, כשהוא מוקף בילדים שחינכתי וגידלתי תוך השקעה עצומה של אנרגיות ורגשות (ושבאותה הארוחה היו עסוקים באיזה משחק חשוב, שמטרתו העיקרית הייתה להשמיע צלילים רועשים ומחרישי אוזניים!), הוא הכריז בקול: "אני לא הייתי רוצה שאשתי תהיה בסך הכל עקרת בית פשוטה".
האם הוא 'בסך הכל' עורך דין? האם היא 'בסך הכל' מנכ"לית של חברה?
בהיותי מארחת בעלת נימוסים חברתיים סבירים, הקפדתי לסתום את פי, והתאפקתי במאמצים אדירים, מלשפוך את מנת הקינוח היישר על ראשו. אולם בתוך תוכי סיננתי לעצמי: "בסך הכל עקרת בית פשוטה!", האם הוא 'בסך הכל' עורך דין? האם היא 'בסך הכל' מנכ"לית של חברה?
(במאמר מוסגר אציין, שכיום הבחור הוא כבר גבר נשוי מזה כמה שנים, יש לו שלושה ילדים, אשתו 'עובדת' בבית בגידול הילדים, והוא כבר לא חושב עליה במונחים של "בסך הכל עקרת בית פשוטה".)
ספרה של בטי פרידמן, "הסוד הפמיניסטי", הוא ספר בעל עוצמה אדירה שכתוב בצורה מרתקת ביותר. לא כל הנשים בשנות החמישים היו אומללות בתפקידן כעקרות בית. לא כל עקרות הבית העבירו את ימיהן בנסיון לראות את השתקפות פרצופן בצלחות ששטפו ומירקו כל היום. לא כולן חשו שעשו את הבחירה הלא נכונה במסלול חייהן – לפחות לא לפני שהן קראו את ספרה של פרידמן. הרי לא מדובר רק בויכוח אינטלקטואלי, מדובר בקריאה אמוציונלית, שמנסה לצוד את לבה של הקוראת ולשכנע אותה (ולרוב אף מצליחה במשימתה), שאין שום אפשרות בעולם, שאשה תחוש סיפוק ושביעות רצון מהישארותה בבית למען גידול הילדים. הרי בסופו של דבר, כל אחד ניתן לשכנוע ברגעים מסוימים בחייו.
מדדים חדשים למושג 'הצלחה'
מאמרה של הגב' בלקין מעניק פרספקטיבה רחבה יותר, וטוען שההצלחה לא נמדדת רק בכסף או בכוח מנהיגותי במקום העבודה. היא טוענת, שאישה המנהלת שתי חברות ענק, לא בהכרח יותר מרוצה או מרגישה יותר משמעותית מאישה המגדלת את ילדיה. היא טוענת שנשים מסוגלות להרגיש טוב לגבי עצמן, ואפילו גאות בעצמן, ללא קשר לדרך החיים שבחרו ללכת בה.
רובינו מכירים בערכן של הפמיניסטיות ה'חלוצות', הנשים שהקימו את התנועה הפמיניסטית. רובינו אף מוקירים את פועלן – האפשרות של נשים להשתתף בבחירות, האפשרות לקבל שכר זהה לזה של הגברים, ההזדמנות השווה להתקבל ללימודים באוניברסיטאות וכו'. אולם מעבר לכך, אנו מסתכנים בהענקת משמעות גדולה יותר לקריירה שלנו, על פני המשפחות הפרטיות שלנו. אנו נוטים בטעות למדוד הצלחה במובנים של קריירה וכסף, במקום לבדוק את הצרכים המשמעותיים והרחבים יותר, כמו סיפוק עצמי, איזון רגשי או בריאות נפשית.
לאחר שניסיתי בעצמי לשלב בין משפחה לעבודה, גיליתי בצורה ברורה ביותר, שגידול ילדים בצורה מוצלחת וניהול קריירה משמעותית ומשגשגת, הם שני דברים הדורשים כמעט אקסקלוסיביות בחיים. אחד משניהם תמיד יצטרך לבוא על חשבון השני, או מה שבדרך כלל קורה – שניהם באים על חשבון שפיותה של האשה. למרבה הצער, בנוסף לכך, משלמים על כך מחיר יקר גם חיי הנישואין או חייהם הרגשיים של הילדים. התועלת המופקת מהשילוב בין העבודה למשפחה, פשוט איננה מצדיקה את המחיר הכבד.
נשים רבות שהתראיינו במסגרת הכנת המאמר קבעו, שהמחיר פשוט אינו שווה את זה.
"אני לא שואפת לכבוש את העולם", אומרת שרה מקרתור-אמסברי, אחת האימהות שדבריה מצוטטים במאמר. דבריה היו בין המפתיעים ביותר עבורי. מדוע לא לשאוף לכבוש את העולם? הרי ברור לי שאני בהחלט שואפת לזה! (ובימים טובים שלי, נדמה לי שאני אפילו מצליחה!). וקיימות דרכים רבות להשגת המטרה הזו.
התורה אומרת, שכוחה האמיתי של האישה מסוגל לבוא לביטויו המקסימלי בתוך ארבע האמות שלה – בתוך ביתה. נראה שחברותיה של ליסה בלקין מסכימות עם השקפת העולם הזו. עוצמתו של הכוח הזה היא בלתי מוגבלת! אפילו הגב' אמסברי מודה בסוף דבריה, שנשים אכן מנהלות את העולם, רק שזה לא נעשה בדרך המקובלת ע"י התנועה הפמיניסטית. זה לא מתבצע דרך עולם הקריירה הזוהר.
האם קיימת דרך טובה יותר להשפיע על האנושות, מאשר לגדל דור נוסף של אנשים בעלי מטרות וערכים הדומים לשלנו?
שרה אמסברי אמנם איננה מנסה לכבוש את העולם, אולם בכך שהיא בוחרת להישאר בבית ולהשקיע בגידול ילדיה, ובכך שהיא משבחת ומעצימה את כוחן של נשים נוספות הבוחרות לעשות כמוה, היא בהחלט נמצאת בדרך הנכונה להשגת מטרה זו.
(15) אנונימי, 19/6/2018 13:52
צריך לעשות השתדלות וה' כבר יכוון את האשה האם להישאר בבית
או לצאת לעבוד. כי זה אינדיבידואלי יש כאלו שמקבלות חיות מלצאת לעבוד בחוץ וגם מספיקות בבית יותר ויותר שמחות. מפני שיש נשים שסגורות בבית הרבה שעות יכולות לאבד את המצב רוח. ויש כאלו שיכולות להיות בבית כל הזמן ומרגישות סיפוק ושמחה ומאושרות. כמו"כ כשהילדים קטנים נשארים בבית וכשגדלים יוצאים לעבוד אני מכירה הרבה כאלו. אז כל אחת תבחר את מסלול חייה שמתאים לה כמובן בעזרת ה' יתברך שמכוון אותנו בכל צעד ושעל. בשורות טובות ובהצלחה
(14) נוי, 29/10/2012 09:30
אמהות לא בוחרות להישאר בבית
הן פשוט נכנעות לרגשות האשמה שלהן, אם הן יצאו לעבוד.
(13) עידית בנמור, 1/8/2011 15:56
נורפוק, וירגיניה, ארצות הברית
אני מרבה לקרוא את כתבותיה של אמונה ברוומן. אני נהנית למקרא הדברים ,אולם הפעם היא הגדילה לעשות. שמחתי לקרוא את שיר ההלל לאמהות במשרה מלאה. אין ספק שדברים אלה עשויים לעודד ולתמוך באותן אמהות שהחליט להישאר בבית ולגדל את ילדיהם לתפארת. לפני עשרים וחמש שנים, כאשר הייתי בהריון עם בתי הראשונה טליה- אריאל הוזמנתי ללמד באוניברסיטה , לעסוק במחקר ולכתוב את העבודה לתואר שלישי. החלטתי לוותר על כל הפיתויים הללו ולגדל את בתי בעצמי. ההזדמנות שנקרתה בדרכי היתה בבחינת שיא חלמותיי, אבל מהר מאוד הבנתי שאף אשה זרה לא תוכל להעניק לבתי את מה שאני ארצה להעניק לה. היא גדלת להיות אשה מקסימה, מוצלחת , נבונה ומלומדת. והיום היא אם לתינוק מקסים . גם היא בחרה להישאר בבית ולגדלו. כאשר נולדה בתי השנייה נגה -מוריה, לא היו כל ספקות בלבי שדרכי נכונה. איני מצטערת על בחירתי. אני מתבונננת בבנותי ומודה לאל על היצורים הנפלאים האלה. אהבתי להיות בחברתן, כאשר הן היו צעירות מאוד, והיום אני מתגעגעת לימים ההם. כל אשה ובחירתה, אבל הגיעה השעה שהחברה תכבד את מי שבוחרת לפתח קריירה של אמהות. אולי נזכה לכך ביום מן הימים. יישר כוח לאמונה.
(12) בתיה יהב, 16/5/2011 08:21
כבודה בת מלך פנימה בביתה
אני מאד מעריכה אותך על החלטתך להמשיך את מסורת דורות האמא היהודיה. זה חשוב ביותר. שילוב חיי משפחה תקינים ועבודה זה אתגר קשה מאד אך מהנה ומספק מאד אם מצליחה האשה לתכנן את שעות עבודתה מחוץ לביתה באופן שלא יפגע בחיי בני משפחתה היקרים. קריירה כל שהיא גם בזמנים שאינם תמיד לנוחיות בני המשפחה בשילוב עם תפקודה המלא בביתה מעשירה אותה ובני ביתה. חשוב שהאם תהיה מרוצה. אין לשפוט אמא עובדת מחוץ לביתה שיקולים שונים המקובלים בין בני המשפחה אלו עיניינם הם.
(11) עינת, 15/5/2011 17:25
כל אשה וכוחתיה
אני אמא לחמישה ילדים , כבר שמונה שנים בבית, עד הילד החמישי נהנתי מאוד מכך, אך כרגע אני מרגישה צורך להוציא מכישורי אך לא על חשבון משפחתי, לכן בקרוב אלך ללמוד קורס גרפיקה, וכך אוכל לעבוד בערב מהבית, ולהמשיך לגדל את ילדי בשמחה. אני חושבת בכל אופן שכל אישה יכולה לממש את כישוריה עם ילדיה, את אוהבת לשיר? תשירי עם הילדים, לרקוד? עם הילדים, יצירות? בודאי ובודאי עם הילדים, תגלו שהילדים הם פרטנרים טובים ומפרגנים! וכשיש לך ממש צורך לצאת להתאוורר תעשי זאת,למען הילדים שתהיה להם אמא שמחה. בהצלחה בכל החלטה.
(10) סיגל, 5/10/2005 11:16
מאוד מזדהה עם המאמר !!!!!
בתו אמא ל-4 בנות מקסימות תמיד ניסיתי לעבוד ותיכף ומייד עזבתי לטובת גידול בנותיי! לקחתי לעצמי מאין פרוייקט גידול הבנות על כל המשתמע מכך! חום ,אהבה, רגשות, שיתוף פעולה, אוזן קשבת והכי חשוב להיות עמם כשהן מגיעות מבית הספר מה שכרוך בארוחה חמה ועזרה בהכנת השעורים! בעבר מאוד התביישתי לומר כי הנני עקרת בית! כיום אני מאוד גאה לומר עקרת בית מגדלת 4 בנות!!!! שכן חינוכם נימוסם והשקפת חייהם בזכות היחס והזמן שמוקדש להם! התאורייה שלי היא הבאת ילדים לעולם כרוכה בנתינה מלאה ללא כל סייג, וזה ברור שלא לעבור את גבול הטעם הטוב!! בקיצור תביאו ילדים ילדים זה שמחה!!!
(9) שרה, 7/8/2005 14:08
ומה אם זה ההפך?
קראתי את המאמר בעניין רב, מניסיון אני לא עקרת בית מושלמת אני אם למשפחה ברוכה ילדים, לפעמים עדיף לאישה להתשתמש בכשרון שחנן אותה אלוקים, לעזור בפרנסת הבית ולהביא עוזרת, אני אישית יכולה להיות כל היום בבית עם הילדים, וכל התיאורים האלה של אוכל מבושל וילדים מחונכים לא תקף אצלי, הבית הפוך כל היום לא מצליחה לבשל, ואני רק עצבנית על הילדים ומרגישה כמו קרוסלה שכל היום מסתובבת בלי להגיע לשום הספק, להפך מאז שאני עובדת, יש לי תחושת סיפוק אפילו כשהבית הפוך יש לי כביכול "תירוץ" חוץ מזה, שאני מקדישה חלק מהמשכורת להבאת עוזרת. אז זה לא תמיד שחור ולבן יש הרבה אפור. ואל תשכחו שיש נשים שאין להם ברירה הם פשוט צריכות את הפרנסה , נקודה!!!!!!
(8) אנונימי, 6/8/2005 14:46
האם זו באמת בחירה?
דבר ראשון, זה מאד נחמד לשמוע אישה שאומרת "אני נשארת בבית מתוך בחירה, זה מה שגורם לי אושר." השאלה היא, האם זו באמת בחירה? האם אנו יכולות באמת להתנתק מהיסטוריה של דיכוי, ממסרים חברתיים, תרבותיים, ממסדיים, תקשורתיים ששוב ושוב מחזירים אותנו הביתה, למקום אליו "אנו שייכות"? לפעמים אני מרגישה שהגברים השיגו את ההישג הגדול מכולם: הם גרמו לנו להאמין במה שהם ניסו לשכנע אותנו מזה דורות, לטובתם שלהם. אין ספק שזה מאד נעים לגבר להגיע בערב, להריח את העוגה בתנור, לראות את הילדים רחוצים, השיעורים מוכנים, הבית נקי, ומה נותר לבקש חוץ מזה שגם נהיה מרוצות מזה? הצרה היא, שגם אם אנחנו לא, קשה לנו להודות בזה. יש בזה משהו "לא נשי", ואולי לא אנושי. איזה מן בן אדם אני, איזו מין אמא אני, אם אני לא רוצה להיות כל היום בבית, עם ילדיי? מה זה אומר עלי? לתגובה החיצונית מתלווה כמובן גם תגובה פנימית; יש לי רגשות אשם. אולי אני לא אמא מספיק טובה? למה אני זקוקה ליותר? למה זה לא מספיק לי? אני מצטערת. אחרי חמש שנים בבית עם שני ילדיי, אני לא מסוגלת יותר לראות טלטאביז, נמאס לי לשחק בספיידרמן, ואני פשוט משועממת!!! אני רוצה לראות עולם, לדבר עם אנשים מבוגרים, להביע דעה. אני מרגישה שזה הופך אותי לאם טובה יותר. יש לי יותר סבלנות, ויש לי מה לספר להם, ואני מקוה שהם יעריכו אותי בזכות הישגיי כאדם בחברה, ולא רק בזכות השניצלים שאני מכינה להם. ודבר נוסף: לפעמים הערכים עליהם את מדברת לא ראויים לעבור מדור לדור. ערכים של גזענות, של שלילת כל דבר שהוא אחר, זר, שונה. אנא, צאי לעולם, הכירי עוד אנשים, שמעי עוד דעות, ואולי אז תוכלי ללמד את ילדייך פתיחות, אהבת אדם באשר הוא אדם. אם תישארי כל חייך בבית, לא תשתני לעולם. לא תתפתחי. המסורת היא דבר נפלא, אבל צריך לצאת מדי פעם כדי לגלות שכבר אין צורך להבעיר אש באבני צור, שגברים כבר לא צדים, ונשים כבר לא רק מלקטות. הן גם רופאות ושופטות, וכן, גם אימהות.
(7) שרה רסלר, 6/8/2005 12:18
בחירתה של אשה
כל הכבוד לך ולבחירתך וכן לבחירתן של נשים אחרות - אם אמנם נעשו מתוך בחירה!!! לעיתים מזומנות נשים עוסקות במקצועות נדרשים לחברה ןמספקים את צרכי המשפחה יותר מבני זוגן ועדיף שבני זוגן יממשו את אבהותם בשלמותה !!
(6) יעל, 25/7/2005 13:34
כמה את צודקת!
ונראה לי , משיחות רבות עם נשים, שהן יותר ויותר מעריכות את "השיבה הביתה". עולם העבודה והשיעבוד כבר אינו קורץ כבעבר. יש לזה מחירים ולפעמים הם בלתי הפיכים: ילד שגדל כילד מפתח או אפילו עם מטפלת או סבתא אינו אותו ילד שאמא ממתינה לו בבית עם ארוחה חמה. אותו ילד המבלה שעות רבות לבד. ואין זה משנה אם הוא "מעסיק את עצמו" או נמצא בחוגים , אבל עצם העובדה שהוא מגיע הביתה מבית ספר וצריך אוזן קשבת לאירועי אותו יום ואין מי שיחלוק איתו, זה עצוב. הטלפון אינו תחליף. ובערב כשאמא חוזרת היא אינה אותה אמא שעזבה את הבית בבוקר. ולפעמים המחיר אינו ניכר בזמן הווה אלא אחרי הרבה זמן בעתיד. אני עקרת בית. הרבה פעמים שמעתי את השאלה : ואיך את מעבירה את היום? או : " איך את ממצה את עצמיך?
כאילו עבודה שאינה נגמרת ולחץ של זמן הם מיצוי כלשהו. תתפלאו- טוב לי בבית מאוד. ואני ממצה את עצמי בדרך שנראית לי ולא לחברה. אני קוראת המון. יש לי את רגעי השקט שלי. אני מסיימת את עבודות הבית ומתפנה לעצמי. מה גם שאשה עובדת איננה פטורה מעבודות הבית. הן מחכות לה. ומה זה אם לא שיעבוד? וטוב שנשים רבות פוקחות עיניים ורואות . ובקשר לפרנסה? תעשו חשבון טוב טוב ותראו אם כל ההוצאות שלכן שוות את היציאה. אשה עובדת צריכה בגדים בהתאם. יציאה לעיר מפתה לקניות רבות. ויש פיצוי לילדים בצורת חוגים רבים דיסקים נשנושים ומה לא?
שווה מחשבה.
(5) רות וידאל, 25/7/2005 09:51
רגעים / חורחה לואיס בורחם משורר
רגעים
חורחה לואיס בורחס
משורר ארגנטינאי
לו יכולתי לחיות את החיים שלי מחדש
הייתי עושה בפעם הבאה יותר טעויות
לא הייתי מנסה להיות כל כך מושלם
הייתי חי בפחות שליטה
הייתי יותר טיפש ממה שהייתי
בעצם הייתי לוקח מעט מאוד דברים ברצינות
הייתי לוקח יותר סיכונים
הייתי נוסע יותר
הייתי מתבונן ביותר שקיעות
הייתי מטפס על יותר הרים
הייתי שוחה ביותר נחלים
הייתי נוסע למקומות שאף פעם לא הייתי
הייתי אוכל יותר גלידות ופחות מרק.
היו לי יותר בעיות אמיתיות
ופחות בעיות דמיוניות.
אני הייתי אחד מהאנשים האלה
שחיו בצורה הגיונית ומועילה
כל דקה מחייהם
כמובן שהיו לי רגעים של אושר
אבל לו יכולתי לחזור לאחר
הייתי מנסה שיהיו לי רק רגעים טובים
ובמקרה שאתם לא יודעים
החיים הם בסך הכל אוסף של רגעים קטנים
אל תפספסו את זה כאן ועכשיו.
אני הייתי אחד מאלה
שאף פעם לא הלך לשום מקום בלי מד חום
כרית מים חמים
מטריה ומצנח
לו יכולתי לחזור לאחור
הייתי נוסע עם פחות משקל.
לו יכולתי לחיות את חיי עוד פעם
הייתי מתחיל ללכת יחף מתחילת האביב
והייתי ממשיך ללכת יחף עד סוף הסתיו
הייתי עושה יותר סיבובים בקרוסלות
הייתי מתבונן ביותר זריחות
הייתי משחק עם יותר ילדים
אם עוד היו לי כל חיי לפני.
אבל אני בן 85…
ואני הולך למות!
(4) טלי, 24/7/2005 01:22
לא ממש מסכימה
אני אמא לשתי ילדות ועובדת במשרה מלאה בתור מנתחת מערכות. איני רואה בשילוב בין עבודה לבית איזשהוא דבר שלילי. לו ניתנה לי הבחירה, הייתי אולי מפחיתה את אחוז המשרה שלי, אבל להישאר בבית ? זה קצת יותר מידי ! לפי שיחות עם שכנות-עקרות בית בנושא, מידת העייפות בסופו של יום, שווה אצל שתינו ואם כך, אני מעדיפה לנתב את האנרגיות שלי ואת יכולותי בצורה יותר מאתגרת. כדי להיות כנה לחלוטין אציין כי אין באפשרותי (כלכלית) לשבת בבית ולא לעבוד וטוב שכך.
(3) מירב, 23/7/2005 02:15
יחי הקידמה
(2) רחלי, 18/7/2005 10:12
משהו כאן אינו ברור
יש הרבה אמת בדבריה של הכותבת. אני אם לילדים קטנים וגם עובדת, ומרגישה היטב שלא נשאר ממני הרבה אחרי ביצוע שני הדברים הללו.
אבל, האם באמת, בורא העולם נתן לנו, הנשים, כשרונות מזהירים ויכולות גבוהות, ויחד איתם שאפתנות גדולה (שאני רואה אותה כחיובית), בכדי שנבזבז אותם על הדחת כלים? האמנם, ראית פעם אדם מוכשר וכריזמטי שיבחר בעבודה כמו טאטוא רחובות, מאשר במשהו שימלא אותו סיפוק ויקדם אותו הלאה?
אמא צריכה להעניק לילדיה את מה שהיא רק יכולה להעניק להם - חום ואהבה, חינוך ודוגמא אישית. וכדי שהיא תוכל להעניק את אלו, היא צריכה כוח. עבודות הבית לוקחות ממנה את הכוח, ואי-עיסוק במשהו שיביא לה סיפוק גם הוא נוטל ממנה את הכוח ואת החשק להשקיע במשהו.
אשמח לתגובתך.
(1) חן, 17/7/2005 09:35
הלוואי וזה היה נכון
אני מסכימה לחלוטין עם הטענה שפמיניזם פירושו זכות בחירה. אלא שהמציאות הכלכלית בישראל אינה מאפשרת לנשים רבות לבחור. הן נאלצות לצאת לעבודה כדי לעזור בפרנסת המשפחה ברוכת הילדים שהן הביאו לעולם, ואם הן מעמידות את הבית והמשפחה במקום הראשון, הן נאלצות להסתפק פעמים רבות במשרה משעממת ולא מאתגרת ובשכר עלוב.
את הנאמר במאמר הזה יכולות אם כן ליישם רק נשים ממעמד סוציו-אקונומי מסוים. ואין טעם לומר שראוי להעדיף חיי צניעות - רוב הנשים שאני מכירה עובדות בשביל צרכים הכרחיים ולא בשביל מותרות. אולי בארצות הברית המצב שונה.