בדומה לרוב הילדים היהודים שגדלו בטורונטו, התחלתי ללכת לבית ספר יהודי בערך בגיל שבע. השיעורים של בית הספר העברי התקיימו בבית הכנסת המקומי: שעתיים ביום, אחרי שעות בית הספר הציבורי בימים שני עד חמישי, ושעתיים בימי ראשון בבוקר. אינני יכול לספור כמה משחקי כדורגל נהדרים ששיחקנו למטה ברחוב, נקטעו באיבן למשמע, "הארי, תתכונן לבית הספר העברי".

בהיותי הצעיר מבין ארבעה בנים, כשההפרש ביני לבין אחי הבכור הוא שש שנים בלבד, כבר הייתי מוכן לחוויה שהמתינה לי בבית הספר העברי. שמעתי מאחיי סיפורי זוועה על השעמום, המורים עם המבטאים המצחיקים והשולחנות הישנים, עליהם דבוקים מסטיקים עתיקים. במשך שנים רבות שמעתי מאחיי ראובן וסיד את הפזמון "אני שונא את בית הספר העברי ואני לא חוזר לשם!". כך שאפשר להבין שחיכיתי ב"כיליון עיניים" להגיע לבית הספר העברי...

אני זוכר את היום הראשון שלי בבית הספר העברי, כאילו היה אתמול. אני עדיין זוכר את ההליכה ממכוניתו של אבי ברחבת החניה, אל הכניסה לבית הספר. הרגשתי כמו אסיר שמגיע לבית הסוהר לרצות את עונשו. העונש שלי אמור היה להימשך עד בר-המצווה שלי.

פגשנו את המנהל, מר פרנק, איש נמוך וקרח עם עיניים קטנות ובוהקות ושומה על לחיו השמאלית. חיוך מרושע הצטייר על שפתיו כשהועברתי לידיו. שובצתי לכיתתה של גברת כהנביץ'. כשהגיע תורי לקרוא, לאחר שמעולם אפילו לא ראיתי מילה בעברית, התבוננתי בכתוב, שיכול היה באותה מידה להיות סינית מבחינתי, ופרצתי בבכי. תגובה זו הולידה ביקור חוזר של מר פרנק, שהעביר אותי לכיתתה של גברת גודמן, שהייתה בעיניי, כיתת הטמבלים. נשארתי שם עד שאיכשהו הועברתי לכיתה מתקדמת יותר, ל"כיתה א'" של מר אוגמן.

סבלתי את טקסי העינוי היומיים של לימוד העברית. היינו אמורים להתגבר על השעמום ולדעת תמיד איפה אנחנו נמצאים כדי שנוכל, בכל רגע, לענות על השאלה הנפוצה ביותר בכיתה, "נייטינגייל, איפה אנחנו?" אם לא היית יודע, היית צפוי לחטוף מהמקל הצהוב של מר אוגמן – מעשה שהיה שולח אותו לכלא ומפיל עליו תביעה משפטית מצמררת, אם היה עושה זאת לילד בימינו.

ההישג הגדול ביותר שלי באותה כיתה, הושג בבוקרו של יום ראשון אחד, לפני שמר אוגמן הגיע. ניגשתי לארון בו הוא שמר את המקל הצהוב המפחיד וזרקתי אותו מחלון הקומה השנייה, אל הסמטה המושלגת שמתחת. שם הוא נקבר מיד תחת השלג הרך ועקבותיו אבדו לעד. המבט המבולבל על פניו, כשפתח את הארון לקחת את נשקו, הוא משהו שאני עדיין נוצר בלבי. מיוחדת אף יותר הייתה הנאמנות של הכיתה, כששאל אותנו היכן המקל – אף אחד, אפילו לא התלמידים המתחנחנים, לא אמר מילה.

בכיתה ב' שובצתי לכיתה של מר יעקובסון. מר יעקובסון היה איש נמוך ונחמד, שלא הייתה לו שום שליטה עלינו. הוא היה ההפך ממר אוגמן. הקטע בשיעור של מר יעקובסון היה הבקשה לצאת לשירותים. "אני רוצה לצאת" – היה המשפט היחיד בעברית, שכל ילד יהודי קטן ידע לומר מצוין. זה היה הכרטיס שלנו להפסקה קלה מהשעמום הנורא, במהלכה ניתן היה לשוטט במסדרונות לזמן מה ולתרץ זאת כהיענות לקריאת הטבע.

הרב האמיתי הראשון שלי

ואז הגיעה כיתה ג', של מר מאנק האיום. שמעתי סיפורים עליו מאחיי. הוא היה קפדן. הוא לא היה מוכן לשום "קונצים" מאף אחד. היה ידוע לכולם, שמי שעובר את הגבול בכיתה של מר מאנק, זוכה לכך שמקלו של המורה מנגן על אצבעותיו כמו בפסנתר... מר אוגמן היה שנוא, ועל מר יעקובסון אפילו קצת ריחמנו, אולם ממר מאנק פחדנו.

ואז, הדברים השתנו בבית הספר העברי. פחדנו ממר מאנק, זה בטוח. הוא היה גבוה, בעל מבטא גרמני ושיני זהב שנצצו כשדיבר. הוא היה גאה מאוד ועמד זקוף. אבל היה בו משהו שונה. בשיעורים של מר מאנק, יהדות לא הייתה משעממת. הוא לימד בתשוקה, באהבה ובמסירות. הוא לא לימד כאילו עליו להתמודד בלית ברירה עם ילדים שובבים במשך שעתיים. הוא לימד כאילו הוא עומד להותיר בנו רושם. והוא הותיר בנו רושם, ועוד איך.

למדתי לאהוב את שיעוריו ולייחל להם. אני עדיין יכול לשמוע אותו שואל אותנו, "אם א-לוהים הצליח להוציא את העם היהודי ממצרים, האם באמת היה לנו מה לחשוש מצבאות המצרים?" אני זוכר שלמדנו את ספר יהושע ואפילו את רש"י. אני זוכר איזו גאווה הרגשתי כשזכיתי בפרס על ההליכה לבית הכנסת או על כך שידעתי את רוב התשובות במטלה מסוימת. אני עדיין יכול לשיר את השירים שהוא לימד אותנו מתוך ה"הלל" – לדבריו, היו אלה השירים שחיילים ישראלים נהגו לשיר בשעה שהתכוננו לקרב.

מר מאנק אהב להיות יהודי, הוא היה גאה ביהדותו והעביר לנו תחושות אלה של אהבה וגאווה.

מר מאנק אהב להיות יהודי, הוא היה גאה ביהדותו והעביר לנו תחושות אלה של אהבה וגאווה. הוא הפך להיות הרב האמיתי הראשון שלי – והוא אכן היה מורה רוחני. הודות לו, התחלתי ללכת לבית הכנסת כל שבוע.

כל זה התרחש כשהייתי בן 11. המשכתי ללכת לבית הכנסת הרבה אחרי בר המצווה שלי. כשהייתי בן 15 התחלתי לקרוא רומנים מאת חיים פוטוק, שעודדו אותי אף יותר להמשיך וללמוד על היהדות. פוטוק תיאר תמונה של חיים יהודיים ולימוד תורה, אותה ידעתי שהסבים והסבתות שלי מכירים באופן אישי, אך אני לא הכרתי חיים כאלה. במשך מאה דורות, יהודים חיו כפי שפוטוק תיאר ולא התכוונתי להניח לסגנון החיים המרתק הזה, לחלוף על פניי מבלי שאחווה אותו. לבסוף, בבית כנסת אליו התחלתי ללכת, פגשתי בתלמיד תיכון, שהזמין אותי ללמוד בישיבת "נר ישראל" בטורונטו. לאחר כמה שנות לימודים הוסמכתי לרבנות ובסופו של דבר הגעתי לפלורידה, שם אני מכהן כרב ומורה ליהדות.

"לגגל " את מר מאנק

במשך השנים חלפה במוחי המחשבה, לנסות ליצור קשר עם מר מאנק ולספר לו מה עלה בגורלי. לא היה לי מושג היכן הוא יכול להיות, או אפילו אם הוא עדיין בחיים. מעולם לא פעלתי בכיוון, עד שיום אחד נתקלתי בספר שתורגם על ידי אליהו מאנק. קראתי את הכיתוב על הכריכה האחורית אודות המתרגם, והיה כתוב שם שהוא גר בישראל והיה מורה ומחנך בטורונטו במשך שנים רבות. לא הייתי בטוח שמדובר באותו אדם, כיוון שמעולם לא ידעתי מה שמו הפרטי – הוא תמיד היה מר מאנק.

"מאוד שמחתי והתרגשתי לשמוע ממך. אני אכן האדם שאתה מחפש."

למרות זאת, עדיין לא המשכתי בחיפוש, עד שיום אחד, בערך לפני ארבעה חודשים, אחד מתלמידיי אמר לי שאני צריך לנסות לאתר אותו. ניגשתי למקום בו אני אוהב להתחיל את חיפושיי – לאתר האינטרנט של גוגל הקלדתי "מר מאנק", מצאתי אליהו מאנק שתרגם את הספר ואפילו מצאתי כתובת דואר אלקטרוני שלו, בבית ההוצאה לאור. שלחתי הודעה וקיבלתי מבית ההוצאה לאור תשובה, שהם יעבירו את המייל שלי לאליהו מאנק.

בערך שבועיים לפני ראש השנה האחרון, קיבלתי בדואר אלקטרוני את ההודעה הבאה:

הרב נייטינגייל היקר,

 

מאוד שמחתי והתרגשתי לשמוע ממך. אני אכן האדם שאתה מחפש. במהלך 25 השנים האחרונות אני מתגורר בירושלים עם אשתי. בורכנו ב-20 נכדים וב-15 נינים. מיותר לציין שכולם, כולל ארבעת ילדינו, נמצאים בישראל. זה עתה חגגנו 60 שנות נישואין, וכולם חגגו עמנו.

הקריירה ה"ספרותית" שלי החלה כשעליתי לארץ, כשאחד המניעים שלי היה להפיץ את התורה, לקהל רחב יותר מאשר זה שיושב בכיתת ילדים, שלא ממש משתוקקים ללמוד בשעות שאחרי בית הספר הציבורי.

אשמח לשמוע עוד אודותיך, ואשמח אף יותר לפגוש אותך בפעם הבאה שתגיע לישראל.

בכנות,

אליהו מאנק

מיד עניתי להודעתו, סיפרתי לו את הקורות אותי ועל ההשפעה שהייתה לו על חיי – על הבחירות שבחרתי ועל הקריירה שלי. הוא היה מרוצה למדי ואמר שעשיתי לו את היום – לא, בעצם את השבוע. הוא הודיע לי שהוא צפוי להגיע בינואר למיאמי, למשך שבועיים.

קולות מן העבר

עצרתי ליד מלון בסט ווסטרן ועליתי במעלה המדרגות של מלון ישן, שאת מקומו לא תפסו עדיין גורדי השחקים. ליד חדר 426 ישבה אישה מבוגרת וקראה בשמש. ניגשתי אליה, אבל לפני שהספקתי לומר משהו, היא הרימה את מבטה ושאלה, "הרב נייטינגייל?"

"כן, ואת בוודאי גברת מאנק".

היא הובילה אותי לתוך החדר ומר מאנק יצא החוצה ונראה נינוח למדי בחולצת הטריקו שלבש. אחרי 33 שנים, מר מאנק כבר לא היה כל כך גבוה, לא כל כך מפחיד, ולא כל כך חמור-סבר. פטפטנו והראינו זה לזה תמונות משפחתיות. אכלנו צהריים בבית הקפה הסמוך והמשכנו לשוחח. סיפרתי לו על עבודתי ואופי התוכניות הקיימות אצלנו, כיצד אנו מלמדים את נושא השבת ועל חידושים אחרים שיצרנו בחינוך ליהדות. שוחחנו על בית הספר העברי הישן, כמה זמן הוא החזיק מעמד ועל הקריירה שלו כמורה בישראל בשנים האחרונות, כמו גם על כתיבתו והשיעורים שהעביר.

השיחה התגלגלה לנושא התורה ומר מאנק החל לצטט את ההלכה, ציטט פרשנויות מימי הביניים ופסוקים מהתורה. הוא סיפר על התובנות שלו והבנות חדשות לגבי נושאים שונים, כולל החטא של עגל הזהב.

אני ישבתי שם והרגשתי שוב כיצד הלהט שלו ממלא אותי ודבק בי.

בעודי יושב שם ומקשיב לו, קרה דבר מוזר. מילותיו התעמעמו ודעכו. הזמן עצר מלכת ואז החל לסגת לאחור. הנה זה שוב. התשוקה, האהבה, הגאווה שלו – בתורה, ביהדות, בהיותו יהודי. שוב הם ניצבו שם לנגד עיניי. אותה אנרגיה שהייתה לו, כשעמד מול כיתה ג' באותן שעות אחר צהריים קרות בטורונטו, קרנה ממנו שוב. 33 שנה לאחר מכן, בבית קפה במיאמי שטופת השמש, פניו אורו בשנית. עיניו החודרות, פיו המבטא את מילות התורה – הכל היה זהה לאותם ימים בבית הספר העברי, לפני שנים כה רבות. אני ישבתי שם והרגשתי שוב כיצד הלהט שלו ממלא אותי ודבק בי.

אשתו רמזה שאולי הוא מדבר יותר מדי, אבל אני אמרתי, "לא, לא, את רואה למה אני מתכוון?..."

לא יכולתי לעצור את הדמעות. זה היה מרגש מדי... להיות בו זמנית ילד בן 10 וגבר בן 43, והכל באותו רגע.

עזבנו את בית הקפה, חזרנו אל המלון ונפרדנו לשלום. אמרתי להם שאבוא עם משפחתי ביום ראשון לפני שהם עוזבים וכך עשיתי. לפני שהלכנו לארוחת הצהריים, הם נתנו לי מתנה שהשארתי במכונית. אחרי שהתרחקתי מהמלון, פתחתי אותה. הייתה זו ברכת הבית – עבודת אמנות יפה מזכוכית וממתכת.

האם הייתה זו מתנה מכוונת? האם מר מאנק לא ידע, שהוא כבר העניק לי מתנה זו? והלא ללא מר מאנק, לא היה לי את אותו בית שיש לי כיום. בית עם אשתי וששת ילדיי, בית בו שומרים שבת, שומרים כשרות, משוחחים על פרשת השבוע עם הילדים. בית עם אורחים קבועים בשבתות, אורחים שמעולם לא חוו את היופי, החוכמה והגדולה הכרוכה בלהיות יהודים, או שחוו זאת לעתים נדירות בלבד. בית בו אני מנסה להנחיל לאחרים את האהבה והתשוקה ליהדות, באותו אופן שבו מר מאנק הנחיל אותן לי.