רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

"דוקטור, הבדידות כואבת לי"

כ״ו בסיון ה׳תשס״ה כ״ו בסיון ה׳תשס״ה 03/07/2005 | מאת ימימה ביסמוט

מה באמת חשוב בחיים? האם מחיקת איקסים מרשימת המטלות היומית, היא היא משאת הנפש?

מחוגי השעון הראו בבירור שהבוקר הזה לא עומד להיות פרודוקטיבי. איכשהו הדברים נמרחו ולקח לי יותר מדי זמן לארגן את הילדים. כעת, כשהיינו סוף סוף כולנו לבושים ומוכנים ליציאה, הגפתי את התריסים בתנועה עצבנית, חטפתי את התיק וסגרתי אחרינו את הדלת, כשאני הודפת את הילדים קדימה בתנועות זירוז.

אני שונאת להתחיל את השבוע בבהילות שכזו, אבל לימי ראשון יש דינמיקה משלהם, וכמה שאני מנסה להתחכם, בדרך כלל ידי על התחתונה. נפרדתי מהילדים בנשיקה חטופה, כשאני מאחלת להם יום מוצלח ובראשי כבר החלה שועטת קדימה, שורת המטלות האינסופיות שתכננתי לאותו יום. "להספיק להתקשר לביטוח לאומי, לשלוח דואר, להוציא כסף, להכניס בגדים לתופרת, לאסוף צ'ק שהמתין לי אצל אחד הלקוחות, לערוך קניות, לברר לגבי רכישת מדפסת חדשה ועוד, ועוד, ועוד."

גברת שטרנשוס

בעודי חוככת בדעתי, אם לנצל את זמן ההליכה ולהתקשר דבר ראשון לביטוח לאומי, או שמא להחזיר צלצול ללקוחה, ראיתי בזווית העין את השכנה, גברת שטרנשוס, מתקדמת לעברי באיטיות. "אוי לא", חלפה מחשבה בראשי, "לא עכשיו!". גברת שטרנשוס, נהגה לספר באריכות, למי שנקרה על דרכה, אודות מכאוביה וסבלותיה (שהיו רבים מספור) ולא עזר שום תירוץ או ניסיון להתחמק, היא פשוט הייתה ננעלת על האובייקט ועד שלא סיימה לתאר בפרוטרוט את כל מסכת הייסורים שעברה לאחרונה, החל במוכרת חוצפנית שעשתה לה דווקא וכלה ברופא שנשאר אדיש לסבלותיה, לא יכלת למוש ממקומך. לזאת, לא הסכנתי. לא כעת, ביום א' בשבוע, כשסוף סוף הילדים בגנים ואני בדרכי אל היעד.

פעולת הסחה מהירה, שכללה התכופפות וירטואוזית להפליא אל עבר שרוכי הנעליים, סיבוב של 180 מעלות וחצייה מהירה של הכביש למדרכה הנגדית, שיחררו מחזי אנחת רווחה "המכשול הוסר בהצלחה!".

בזווית העין עוד הספקתי לראות את גב' שטרנשוס, פונה לשכנה אחרת שנקרתה על דרכה.

בזווית העין עוד הספקתי לראות את גב' שטרנשוס, פונה לשכנה אחרת שנקרתה על דרכה ושכחתי מכל העניין.

הוצאתי כסף מהדואר, אספתי את החבילה, חייגתי לביטוח הלאומי והספקתי עוד אי אילו מטלות על הדרך. בניגוד לתחילתו של הבוקר, ההמשך היה דווקא יעיל ופרודוקטיבי, "הלך לי קלף" ונראה היה שהזמן לטובתי.

בדידות

בעודי ממתינה בתחנת האוטובוס, בדרך חזרה, צדה את עיני ידיעה קצרה בעיתון היומי, שהודפסה באותיות מובלטות: "הסיבה העיקרית לביקור ישראלים בקופת חולים: בדידות". המשכתי לקרוא את הידיעה, שסיפרה על כך, ש37.7% המבקרים הקבועים בקופות החולים, הנם אנשים בריאים לחלוטין, שכל סבלם הוא בדידות וחוסר באוזן קשבת.

"גברת שטרנשוס", חשבתי בבעתה, כשנקיפות מצפון מתחילים לכרסם במעלה בטני.

"איך יכול להיות?", שאלתי את עצמי מזועזעת, "שאהיה כה אדישה לסבלה? שאראה אותה כמטרד?

הרי גם היא בעצם חולה במחלה הזו – מחלת הבדידות. גם לה אין למי לספר, את מי לשתף ומתוך מצוקתה היא נטפלת(?) לכל בן אנוש, שהוא חביב וסמפטי מספיק, על מנת להיות קשוב מספר דקות לבעיותיה. "איך יכול להיות?", שאלתי את עצמי מזועזעת, "שאהיה כה אדישה לסבלה? שאראה אותה כמטרד? ומה בעצם היה כל כך דחוף הבוקר, שלא יכול היה לסבול ולו עיכוב של כמה רגעים? ואפילו נניח רבע שעה? אז נכון. זה היה תחילתו של שבוע, הייתי מלאת אמביציה לחסל כמה שיותר מטלות וסידורים והייתה לי "תוכנית". האם באמת ה"תכנית" שלי דוחה הכל? האם היא קודמת לכל דבר? אפילו למחויבות האלמנטרית של יחס מינימלי לבן אנוש, הפונה אלי במצוקתו?

נמלאתי בושה.

מה באמת חשוב לי בחיים? האם רישום איקסים על-גבי רשימת המטלות היומית, היא היא משאת נפשי? האם זהו סדר העדיפויות שלי בחיים? האם לא עדיף עשרת מונים, שאהיה מעט פחות יעילה, אבל הרבה יותר אנושית?

"מחלת הריצה המשוגעת"

בעידן הטכנולוגי כולנו ממהרים וכולנו לוקים ב"מחלת הריצה המשוגעת" אחרי הזמן. איכשהו, עידן המחשבים והטכנולוגיה המודרנית, שהיו אמורים להקל על חיינו, הוסיפו להם כל כך הרבה לחץ, שאנו עסוקים היום יותר מתמיד. אבל, עצוב הרבה יותר, שאותה טכנולוגיה פלאית, נושאת בכנפיה גם הרבה מאד – בדידות. בני אדם עריריים, שאינם מסוגלים להסתפק בקולות ובמראות המלאכותיים שמספקת הטלביזיה, מוצאים את עצמם מכתתים את רגליהם אל עבר מרפאות החולים, בתקווה למצוא מעט מזור לבדידותם. הם יושבים שעות בחדר ההמתנה, פותחים בשיחה עם "חולים" כמותם ומצפים לרגע, בו ישפכו את המשא שעל ליבם בפני הרופא, והוא, יהיה אמפטי וחביב, יאזין עם כל הסבלנות שבעולם וכן, ירשום להם גם "תרופה" כלשהי, שתצדיק את פנייתם.

ל"חולים" אלו, שום תרופה סינתטית לא תעזור.

אך למרבית הצער, העומס על הרופאים הוא רב והם אינם מסוגלים במרבית המקרים להעניק מעצמם כה הרבה לפציינטים. חלקם הגדול אינו מסוגל להתעניין ממש באדם שמולם (לפחות לא במידה ש"החולה" מצפה מהם) ומסתפק ברישום טכני של מרשם תרופתי סינתטי. אבל ל"חולים" אלו, שום תרופה סינתטית לא תעזור. הם זקוקים לחיוך, למלה טובה, לאוזן קשבת ואין עדיין בנמצא שום תרופה, שמסוגלת להוות תחליף למגע האנושי ולקשר בין בני אדם.

נכון, קל הרבה יותר לתרום לנזקקים או לתת משהו חומרי, אבל כשמדובר בתשומת לב, בזמננו הפרטי, זהו כבר דבר אחר לגמרי. מחסור רגשי, הרבה יותר קשה למלא וזו בעצם אחריות של כולנו, ערבות הדדית, לשאת יחד בעול ולמלא את המחסור הזה, מתוך שותפות אמיתית.

 

***

 

בהחלטה של רגע לקחתי את הסלולר והתקשרתי לדודה חיה מנתניה, ש"אני-מצטערת-אבל-אני-כל כך- עסוקה", או ש"אני-בדיוק- בדלת-וממש-מוכרחה-לצאת", תמיד כשהיא מתקשרת.

קול חביב ענה לי מן העבר השני.

"הלו", שאלתי, "דודה חיה? מה שלומך? ואיך את מרגישה?..."

 

 

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן