חברים.

יש לי תחושת בטן ש"חברים" זה הרבה יותר מעניין של אופנה. אני מתכוון לזה ש"גוגל" מצא לי קרוב ל- 2,000,000 לינקים תחת הערך "חברים". זה צריך להגיד משהו.

וזה אומר.

החיפוש שלנו, השאיפה שלנו והצורך שלנו להקיף את עצמנו באנשים, שעמם נוכל לחלוק את חיינו, מתחילים כשאנחנו עוד לא יודעים לדבר, ונראה שלעולם אינם מסתיימים.

לפעמים, נראה כאילו עצם קיומנו נשלט על ידי החברים שיש לנו – או שאין לנו. אנחנו כמהים לחברים; אנחנו דורשים חברים. אנחנו משתוקקים לחברים; אנחנו עורגים לחברים. חברים יכולים לתת לנו סיבה לחיות... לבכות... להתעלות... לשאוף... להשוויץ... לשחק... להיות מטופשים... ולהיות מדוכדכים.

איזו עוצמה!

ועדיין, קשה מאוד לקבוע מהיכן נובעת העוצמה האדירה הזאת. חשבו על שלושת החברים הקרובים ביותר שלכם, ונסו להגדיר את התפקיד שהם ממלאים בחייכם. לא כל כך קל, נכון? עכשיו, נסו לדמיין שאתם חווים אירוע כלשהו בחייכם, אפילו בעל משמעות מינורית, בלי שיהיה לצידכם אף חבר טוב. מה יכול להיות עצוב יותר?

אבל, הצלחה בעיסוק הכול כך חשוב הזה, רחוקה מלהיות אוטומטית. כולנו מכירים בני אדם המוקפים בכמויות של חברים טובים ונאמנים, בעוד שלאחרים אין מעגל חברים שכזה. במקום זה, הם משרכים רגליהם הלאה, מעמידים פנים כאילו הם אוהבים את האוטונומיה העצמית שלהם ואת בדידותם ("אתה לא יכול לסמוך על אף אחד חוץ מעל עצמך"), בעוד שבאמת הם סובלים בדממה – לבד, מדוכאים, וחוששים בסתר מן המחר.

השאלה היא "למה"? למה יש אנשים שמבורכים באופן ברור בחברים אכפתיים, נפלאים וחכמים, בעוד שאצל רבים אחרים, איכשהו נראה כאילו נגזר עליהם לחיות בבדידות?

השאלה הזאת מטרידה. לא רק בגלל שהיא משפיעה כה עמוק, על כל כך הרבה בני אדם, אלא בגלל שהיא מעוררת את התהייה הנצחית – מה נגזר מלמעלה על ידי האלוקים, ומהי מידת השפעתנו האישית, על ההצלחות והכישלונות שלנו?

רצון אלוקי מול ברירה חופשית

מוחות גדולים התמודדו עם השאלה המרכזית הזו במשך השנים. ספרות פילוסופית וספרי שו"ת (שאלות ותשובות) מלאים בניסיונות להתיר את המסתורין, של 'עד כמה בדיוק הקב"ה מתערב וקובע את גורלנו ואת החלטותינו בחיים'. למרות שאני רחוק מלהיות בר-סמכא בנושא הזה, ישנו דבר אחד שאני יכול לומר בבירור: אף אחד מעולם לא הבין ולעולם לא יבין אותו במלואו!

מה שנראה באופן די בולט, זה שכל מה שקורה לנו, מתרחש כתוצאה משילוב של הרצון האלוקי ומעשינו האישיים.

לדוגמא: אף אחד לא הפך מעולם למיליונר מאיסוף בקבוקים ריקים במדרחוב. כדי להפוך לעשיר מאוד, יש צורך בתוכנית פעולה, כישלון או שלושה והמון מאמצים. וגם... לא פחות מזה – בעזרה משמים (או דוד עשיר מאד ומת מאד). ועדיין, רבים עוברים את אותו המסלול בדיוק, ונשארים חסרי פרוטה.

בדומה, זה לא פייר לצפות לחיים בריאים, בעוד שאנו כל הזמן חוגגים על המבורגרים, צ'יפסים, מוס שוקולד עשיר וסירופ מייפל מעל פנקייק חם, לא קמים מהכיסא חוץ מאשר בשביל להגיע אל המיקרוגל, מעשנים שלוש חפיסות ביום, וחיים בלחץ פיננסי ורגשי מתמיד. כמובן, כולנו מכירים בני אדם בריאים כמו שור, כמה מהם בני שמונים ומעלה, שנראה שזה בדיוק מה שהם עושים (ואנחנו לא יכולים לסבול אותם בגלל זה!)

 

למרות זאת אנו צריכים למלא את תפקידנו – אנחנו מתפללים ומבקשים את הטוב ביותר. הגיוני מאוד.

במלים אחרות, אין ביטוח. בדרך כלל אנחנו פשוט בודקים את האחוזים. בעניינים כלכליים, בריאות ואינספור תחומים קריטיים אחרים בחיים, אנחנו רואים ש"המלה האחרונה" שמורה לאלוקים, אך למרות זאת אנו צריכים למלא את תפקידנו – אנחנו מתפללים ומבקשים את הטוב ביותר. הגיוני מאוד.

אבל לא על הכול צריך להביט בדרך זו. ישנן נקודות מסוימות בקיום שלנו, שנשענות יותר על צד אחד מאשר על משנהו.

לדוגמא, בעוד שקוסמטיקה, ביגוד, סגנון וטיפוח יכולים לעזור בהחלט, אין ספק שמראהו של האדם תלוי יותר באלוקים מאשר במעשיו האישיים. אולי זה מתסכל, אבל "זה מה יש". אולי אנחנו חושבים שיש לנו מספרי מזל או איזו "שיטה" פלאית סודית, אבל אם נזכה בלוטו או לא, נמצא הרבה יותר בתחום האלוקי מאשר בזה שלנו. מצטער. כנ"ל לגבי השאלה, אם אדם מסוים סובל מאלרגיות או לא, הקשורה במידה מועטה מאוד לכמות וסוג הויטמינים שהוא בולע. לדברים האלה – ולאחרים – יש הרבה יותר קשר להחלטה האלוקית מאשר להשתדלויות שאנו עושים.

ולהיפך, אפשר להתווכח, האם בני האדם נולדים עם הנטייה הטבעית לתכונות אופי מסוימות (אדיבות, רגישות, סבלנות וכו'), אבל, לעיתים קרובות הרבה יותר, אנחנו אחראיים להתנהגות שלנו.

אם כן, לפעמים הקב"ה מנהל את ההצגה, לפעמים אנחנו, ולפעמים אנחנו שותפים.

לרכוש חברים

ועכשיו, אנחנו מגיעים לחברות. לאיזו קטגוריה נראה שהנושא הזה הכי מתאים? אנשים רבים, ואולי אפילו רוב האנשים, מייחסים את התחום הזה לבורא עצמו. כפי שאמרנו קודם לכן, כמה מאיתנו התברכו בחברים נפלאים רבים; על האחרים נגזרה בדידות.

לכך, אני לא מסכים – חד וחלק!

עקיבא, ידיד שלי, שמע לפני כמה שנים, שרב ידוע עובר לשכונה שלו. הוא אמנם נהנה מכמה פגישות אקראיות איתו, אבל תמיד חלם לפתח עמו קשר של ידידות ממש. הוא לא חיכה עד שהרב יעבור דירה ואז "נראה מה יקרה". הוא לא סמך על המקרה (האלוקים) שיפגיש את דרכיהם. הוא פשוט ישב וכתב אליו מכתב לפני שהוא עבר דירה – הוא ברך אותו על כך שהוא מגיע לשכונה, והציע לקבוע איתו לימוד משותף, של שעה שבועית לאחר המעבר.

המציאות היא, שמסיבה כלשהי הרב סירב להצעתו הראשונית של עקיבא, אבל המכתב התקבל בברכה והיווה פתח לידידות אמיצה ביניהם.

חברות אינה מותרות וגם לא עול, היא גם לא סימפטום תלותי של ילדות עשוקה. היא מרכיב בסיסי בקיום האנושי הבריא. כן – כמה זקוקים יותר לחברים וכמה פחות, אבל אפילו חכמי המשנה – שחיו לפני למעלה מ-1800 שנים – המליצו לנו: "עשה לך רב, וקנה לך חבר" (פרקי אבות א', ו').

 

לקנות חבר משמעו, לא לחכות בבית עד שהסלולארי ירטוט, ואז לבכות על המזל הרע שלנו.

לקנות חבר משמעו, לא לחכות בבית עד שהסלולארי ירטוט, ואז לבכות על המזל הרע שלנו כשאנחנו מרגישים בודדים. הפעולה הנדרשת דורשת מוטיבציה רצינית, אסטרטגיות ספציפיות ואומץ לקחת סיכון. זה לא קל לחשוף את נקודות התורפה שלנו ולהסתכן בדחייה. לפעמים נצטרך להשתמש במנות גדולות של חוצפה כדי לפגוש מישהו שאנחנו בקושי מכירים ולפתוח בשיחה, לשאול שאלה, או להזמין אותו/אותה לאירוע. והנסיבות האמיתיות – כמו גיל, זמן, שכונה, חברה, מעמד כלכלי, בושה, ריח רע מהפה וכולי – נראות לעיתים קרובות, כמו מכשולים גבוהים מכדי שנוכל לחצות, אבל שווה לנסות.

נקיטת דרך פעולה אקטיבית בחיפוש המכריע הזה, משמעה לשבת עם נייר ועט ולחשוב – מי, על פי מערכת המכ"ם האישית שלנו, יכול להוות תוספת רבת ערך לספר הטלפונים האישי. ככל שזה נשמע גס ולא רומנטי, יהיה עלינו לנסח וליישם טקטיקות פעולה, כדי להגדיל את הסיכויים שלנו ליצירת ידידות אמיתית ורבת שנים.

"אבל, האם הקב"ה לא שם פשוט את האנשים ביחד, אם הם שייכים זה לזה?"

כן... לפעמים. אבל לעיתים קרובות יותר, אנחנו צריכים לעשות את רוב העבודה. ואותו מוסר עבודה דרוש בהחלט גם אחר כך – כשאנחנו רוצים להפוך את הידידות למעמיקה, מספקת ויציבה.

האלוקים יכול לעזור. אבל אנחנו חייבים לעשות את העבודה.

ככה זה פועל.