רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

שבועות בג'ינס וקעקוע

ב׳ בסיון ה׳תשס״ה ב׳ בסיון ה׳תשס״ה 09/06/2005 | מאת בת שבע הירשמן פרנקל

איך קיבלתי את התורה בבגדי ג'ינס בלויים וקעקוע (זמני) על הלחי.

"זה העניין בשבועות: אנחנו חוגגים את המתנה שניתנה לנו, לעם היהודי, עם קבלת התורה בהר סיני. ומכיוון שכל אחד ואחד מאיתנו, הוא יחיד ומיוחד, הוא מקבל את התורה בדרך אחרת". זה מה שהסברתי לתלמידות כיתה ז' בשיעור היהדות, לפני שהזמנתי אותן לסעודת השבועות השנתית שלי, וללימוד תורה לילי משותף.

מסורת מתוקה

במשך ארבע שנים, הייתי מורה ללימודי יהדות. עם הצטרפותי לסגל המורים, פצחתי במסורת, של הזמנת תלמידותיי לסעודת שבועות, הנמשכת עד 11:45 בלילה. נקודות השיא של הערב כוללות את מגוון עוגות הגבינה הביתיות שלי ואורחים מיוחדים שאני מזמינה, כדי ללמוד אתנו.

כאשר ההורים הגיעו לאסוף את הילדות, הלימוד תפש גם אותם וגם הם נשארו!

התחלתי עם המסורת הזאת במקרה, בשנתי הראשונה בבית הספר. היה זה בשעה שהסברתי לכיתה על המנהג, להישאר ערים משך כל ליל שבועות, על מנת ללמוד תורה. הלימוד, הסברתי, נערך משך כל הלילה, בתור "תיקון" לבני ישראל, אשר במקום להישאר ערים כל הלילה מתוך ציפייה ליום מתן תורה, נרדמו וישנו עד מאוחר. נראה לי, שהלימוד הלילי נשמע די מפתה כשתיארתי אותו, משום שכאשר שאלתי בצחוק, אם מישהי רוצה להצטרף אלי ואל החברות שלי, שלוש תלמידות הצביעו.

באותה שנה ראשונה, הגיעו אלי בסופו של דבר שש תלמידות מהכיתה, שתי תלמידות לשעבר ובערך 18 חברות. חברות נוספות קפצו אלינו במשך הערב, וכאשר ההורים הגיעו לאסוף את הילדות, הלימוד תפש גם אותם וגם הם נשארו! למעשה, הילדות והוריהם חזרו הביתה, רק לפנות בוקר, כשיצאתי לבית הכנסת. זה היה לילה בלתי נשכח.

סאן פרנסיסקו 1995

כשהסברתי זאת לתלמידות שלי, חלף על פני חיוך מסתורי, כשנזכרתי בפעם הראשונה בה חגגתי את שבועות...

הייתה זאת שנת 1995, ולמרות שבאותה תקופה בדקתי את היהדות, מתוך מחשבה להפוך את המסורת היהודית לחלק מחיי, עדיין לא קיבלתי על עצמי שמירה מלאה של תורה ומצוות. באותו זמן עבדתי בתעשיית הסרטים בלוס-אנג'לס, ומעולם אפילו לא העליתי בדעתי להפוך למורה, האמת, שבקושי ידעתי לטגן חביתה, שלא נדבר על עוגות גבינה!

הגעתי לסן פרנסיסקו כדי לצפות בלהקה האהובה עלי – ה"גרייטפול דד". וזה היה בדיוק בשבועות.

מצאתי לי כמה חברים נהדרים בין מעריציה של הלהקה, חברים שהיו גם שומרי מצוות.

במשך אותה שנה, מצאתי לי כמה חברים נהדרים בין מעריציה של הלהקה, חברים שהיו גם שומרי מצוות. הם בהחלט לא התכוונו להגיע למופע, אבל נסעו לסן פרנסיסקו באותו סופשבוע לקראת שבועות, כדי ללמוד עם הרבנים האהובים עליהם. הם רצו שאבוא איתם, אבל אני התעקשתי לראות את ה"גרייטפול דד". הם לא וויתרו והציעו לי להגיע לאחר ההופעה, לא משנה באיזו שעה, הם בכל מקרה יישארו ערים כל הלילה וילמדו, ואולי גם אני אוכל ללמוד מעט אתם.

לאחר ההופעה המדהימה, שאלתי את החברה שאיתה יצאתי, אם נוכל לעצור אצל החברים שלי כדי ללמוד קצת. למרות שהשעה הייתה 2:30 בבוקר, היא הסכימה (רק לאחר שסיפרתי לה, שאולי יהיו שם כמה "דייטים פוטנציאליים"!).

ציפיתי למצוא שם את החברים שלי, יושבים כמו שהם עם איזה רב, אבל כשנכנסנו עם הג'ינסים, חולצות הטריקו ומדבקות הקעקוע על הלחיים, התביישנו מאוד. הבית היה מלא באנשים, שאת רובם לא הכרתי, לבושים יפה וטובלים בקדושת החג.

המתנה הכי טובה שיש...

במצב המביש הזה ניסינו למצוא מפלט מהיר בכיוון המטבח. אנחת הרווחה שלנו הפכה לאכזבה של ממש, כשגילינו שאנחנו לא לבד במטבח. בחור צעיר עם זקן, כובע שחור... אוי! הדבר ה"קדוש" היחיד שהיה בי היה הג'ינס.

בדיוק כשהתכוננו לעזוב, לא רק את המטבח, אלא את כל החוויה, הגבר סיים את מה שהוא עשה ואמר, "נו? מה הם שרו? מי נתן את שיר הפתיחה, ג'רי או בובי?"

אני וחברתי חייכנו את החיוכים הכי גדולים שלנו! הבנו שהוא לא סתם שואל אילו שירים היו בהופעה, ואם ג'רי גרסיה או בוב ווייר שרו את השיר הראשון. הבנו בתוך הלב, שהוא בעצם אומר לנו, "יופי שבאתן ללמוד קצת תורה, ואתן לא צריכות להיות מודאגות בקשר לבגדים שלכן." הרגשנו הרבה יותר טוב. אחרי הכל, גם הצדיק הזה מעריץ של ה"גרייטפול דד"!

אז יחד עם כמה מהחברות שלי שהגיעו מלוס-אנג'לס, נכנסנו לחדר קטן יותר, והתחלנו ללמוד. שמענו מה שהיינו צריכות לשמוע והבנו זאת בדרך שיכולנו והיינו צריכות להבין – באותו זמן.

נראה שבאופן מופלא, כל "קבלת תורה", מתאימה בדיוק למקום בו אני מצויה בכל פעם.

מידי שנה בשבועות, אני עומדת במקום שונה, הן מבחינה אישית והן מבחינת הקשר שלי עם האלוקים, ונראה שבאופן מופלא, כל "קבלת תורה", מתאימה בדיוק למקום בו אני מצויה בכל פעם.

סעודות השבועות השנתיות שלי עם התלמידות, תמיד מיוחדות מאוד. יש אצלי המון תלמידות, תלמידות לשעבר וחברות, יחד עם המון עוגות גבינה, כמויות של לזניה והרבה הרבה צחוק. אנו עוברות מסביב לשולחן וכל אחת מספרת, למה התורה חשובה לה. אני מתבוננת בחיוך, כשהבעותיהן של חברותי משקפות, את ההתפעלות שלהן מתשובותיהן החמודות והעמוקות של תלמידותיי.

ברגע זה אני מבינה, שלכל יהודי, "קבלת תורה" היא המתנה הכי טובה שיש...

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן