במשך שנתיים, דנו בעלי ואני בשאלה מכרעת זו בהקשרים רבים. החל מדיון, דרך ויכוח וכלה במריבה. (רק בשעה שילדינו ישנו בשלווה כמובן, בלתי מודעים בעליל לפצצה הביתית המתקתקת, במרחק כה קטן מהם).

מדהים אותי לחשוב, שלפני שנת 1996, השאלה הזו פשוט לא עלתה. כאם שרצתה את הטוב ביותר למען ילדיה הקטנים, קידמתי בברכה את מה שהיה לטלוויזיה להציע, בעיקר את "רחוב סומסום".

אבל מהר מאוד ילדינו גדלו ו"רחוב סומסום" הפך להיות ילדותי מדי בשבילם. הם תבעו לצפות בשעשועונים מטופשים וריקים מתוכן, סרטים מצוירים המתארים אלימות ואכזריות וקומדיות "לכל המשפחה", שההומור שלהן נע בין סרקסטי לסדיסטי. כל תוכנית טלוויזיה כזו הדגישה התנהגות המנוגדת לחלוטין לערכי המשפחה שלנו.

איכות, או היעדרה, הייתה רק אחת הבעיות, כשהכמות היוותה בעיה נוספת. "הילדים שלנו רואים בסך הכל שעה טלוויזיה ביום", היינו ממלמלים בגאווה לחברינו. כעת אנו מודים שבבחינה מדוקדקת יותר, התרברבות זו הייתה נכונה רק למחצה (וליתר דיוק, רק שליש ממנה היה נכון). כיוון ששעה לפני התוכנית המיועדת, בשעה שראינו את ילדינו עושים את שיעורי הבית שלהם כלאחר יד, המילים היחידות שהוציאו מפיהם היו, "זה כבר מתחיל? אפשר להדליק עכשיו את הטלוויזיה? אז מה אם יש עוד עשר דקות!" בזמן שעת הצפייה הקדושה, בעודנו רואים כיצד עיניהם הבורקות של ילדינו הופכות להיות מזוגגות-משהו, לא היינו שומעים כלום. ובמשך שעה לפחות לאחר מותה הזמני של הטלוויזיה, היינו שומעים (בסדר צפוי מראש) קולות צווחה, אנקות, יללות ולפעמים אפילו איומים ("אני לא מתרחץ היום..." "אני עובר לגור אצל הדודה... אם לא תתנו לי לראות עוד!").

ילדינו היו מכורים.

7 שעות צפייה ביממה!

הסטטיסטיקה זעזעה אותנו. ב-1996, נערך סקר בו נמצא, כי ילדים אמריקנים בגילאי 2-11 מבלים למעלה מ-7 שעות מהיממה בצפייה בטלוויזיה! ב-1997, דווח בעיתונות היפנית, כי למעלה מ-700 צעירים אושפזו בבי"ח, לאחר שסרט הנפשה גרם להם להתקפי אלימות. וב-1998 סוכנות הידיעות רויטרס, ציטטה מחקר שנערך בספרד ובו נמצא, כי הסיכוי של ילדים להיפצע עלה ב-34% עם כל שעת טלוויזיה בה צפו. מחקר זה טען, שהאדם הממוצע עד הגיעו לגיל 70, עתיד לבלות בין שבע לעשר שנים(!) כשהוא מרותק למסך המרצד.

חבר נטול טלוויזיה, עם ילדים מחונכים להפליא דחף אותנו לקבל החלטה.

ועדיין, התייסרנו. האם יוכלו ילדינו לעמוד באובדן? האם נוכל אנחנו?

ואז, חבר נטול טלוויזיה, עם ילדים מחונכים להפליא דחף אותנו לקבל החלטה, על ידי ניסוח מחדש של דברי הרבי מנובומינסקר: "כהורים יהודים, אנו מקווים שילדינו יחיו חיי יושר. כשהם מספיק גדולים, אנו מלמדים אותם שישנן שלוש עבירות מהן עלינו להימנע, אפילו במחיר חיינו: רצח, הפקרות ועבודת אלילים. ועדיין, מה אנו עושים? אנו מכניסים לביתנו קופסה קטנה שמהללת חטאים אלה. אנחנו לא רק מכניסים אותה לביתנו, אנו מעריצים אותה!"

עשרה ימים לאחר מכן, ניתקנו את הטלוויזיה. ציפינו להתקוממות, אבל היא לא הגיעה.

מוסיקה, קריאה, משחקי דמיון ופעילות גופנית

תוך שבוע, הפכו ילדינו לחובבים מושבעים של:

  • מוסיקה. מערכת הסטריאו שלנו זכתה לתחייה מחודשת. שירים של זמרים שונים כיכבו במצעד הפזמונים המשפחתי. ילדינו, שהיו אז בני 6 ו- 8, רקדו שלובי זרוע לקול צלילי חלילו העליזים של ג'יימס גלוויי. הם האזינו מרותקים ל"פטר והזאב". הם שרו במרץ את השירים מתוך "המלך ואני", "אנני", "סינדרלה" ו"צלילי המוזיקה". למרבה השמחה, ישנן קלטות נפלאות, שמלבד המוסיקה, תורמות גם ערך מוסף של חינוך והקניית ידע. אחת מהן עוסקת בנושאים כגון החלל החיצון, מדינות זרות ואפילו העבר, כדי להכיר להם את מידות הכנות, הצניעות והנדיבות על פי התורה. בקלטת מקסימה אחרת, ישנם "שוטרים" שמפטרלים בחיפוש אחר לשון הרע ושאר עלבונות מילוליים האסורים על פי היהדות.

  • משחקי כאילו. בין אם הם שיחקו בתיאטרון בובות, ב"רופא וחולה" או ב"חנות מכולת", ילדינו גילו, שהשימוש בדמיונם עולה עשרת מונים על הצפייה בדינוזאור סגול ששר על כך.

  • ספרים. ילדינו גילו שדבר אינו מרתק יותר מאשר ספר טוב. הם חיכו בקוצר רוח לשעת הסיפור היומית שלנו ותמיד התחננו "רק עוד דף אחד!" (איזה שינוי מרענן לעומת, "רק עוד תוכנית אחת!").

  • פעילות גופנית. חבלי קפיצה, רולר בליידס, כדור וחישוקים היו מעסיקים את ילדינו במשך שעות. איזו הקלה לראות אותם מאבדים את הצמיג הקטן סביב אזור הבטן!

  • מילים תורמות לחיוּת, אבל מילים כאלה תורמות לחיים שלי.

  • שבץ-נא. "אמא!, מה אפשר לעשות עם ר, ד, ס, י, א, ק, ו- פ?" תכופות, אלה היו המילים הראשונות ששמעתי כשהתעוררתי. מילים תורמות לחיוּת, אבל מילים כאלה תורמות לחיים שלי.

  • עזרה לזולת. אחר צהריים קייצי אחד, כשבתי חזרה מהקייטנה, התבוננתי בעיניה ואמרתי, "תהילה, יש לנו משהו חשוב לעשות". שלפתי 60 מעטפות ממוענות, שהיה עלינו לשלוח מטעם ארגון צדקה מקומי. "חמודה", שאלתי, "איך נוכל לקשט כל מעטפה, כך שכולם יזכרו להגיע לפגישה הבאה?" בתי רצה מיד אל צבעי המים, לקחה מברשות, כוס מים, דבק, נר שבת לבן ובולים יפים. היא טפטפה שעווה על כל מעטפה ואחר כך קישטה את הדוגמה בצבעי מים, כך שעל המעטפות נוצרו מעין הדפסים יפים ושקופים למחצה. בני ואני הפכנו לתלמידיה. "אימא", אמרה, "את עושה עבודה יפה!" מיהרתי להשיב מחמאה. לפני ששלחנו את המכתבים (השארתי לה את הכבוד לעשות זאת), צילמנו את תהילה שקועה בקישוט המעטפות, סביבה קולאז' של כל צבעי הקשת. תמונה זו מוצגת בגאווה בביתנו.

התפתחויות אלה העניקו לי ולבעלי שמחה עצומה. אולם איני יכולה להתעלם מהשורה התחתונה: היעדרה של הטלוויזיה מחייב אותנו להיות נוכחים. כשאנו שוקלים את המחיר האינטלקטואלי, המוסרי והרגשי שה"שמרטף האלקטרוני" שלנו גובה, אנו מוכנים ומזומנים למלא את מקומו בשמחה.

אז, טלוויזיה או לא טלוויזיה? במשפחה שלנו, כבר אין זו שאלה!