הם תמיד יהיו שם בשביל לאהוב אותנו,
לשמוע את הצרות שלנו,
להעריץ אותנו ולספר לנו כמה אנחנו חמודים.

הם יעזרו לנו בכל צרה אליה נקלע,
וימחו את דמעותינו המלוחות כל אימת שנבכה.
מעולם לא יהיה מצב בו לא יהיה להם זמן בשבילנו,
תמיד כשנגיע אליהם נזכה למבט אוהב, חיוך ואוזן קשבת.

הם לעולם לא יוכלו להיות רעים למישהו,
נסה להגיד להם "רע",
הם יסתכלו עליך במבט תמה: "מה זה?".
נסה לספר להם שהם טובים,
הם יחייכו במבוכה ויפסלו את הדיאגנוזה שלך מכל וכל.
"אני? טוב? כנראה שאתה לא מכיר אותי מספיק".

אבל אנחנו מכירים אותם מספיק.
כי כשאנחנו נתקעים בשעה שלוש בלילה באמצע שום מקום-
אנחנו יודעים טוב מאד שהם היחידים שיהיה ניתן לטלפן אליהם
בלי להרגיש שהפרענו.
ולמעשה, קיימים כל הסיכויים שהם יצליחו לשכנע אותנו שהם היו ערים.

ואם אין לנו איפה לעשות שבת,
אז נרגיש שזה אפילו מיותר להתקשר לשאול אותם
אם אנחנו יכולים להגיע,
בראשנו אנחנו כבר שומעים אותם אומרים לנו: "בטח? איזו מן שאלה זו?",
הם עשויים אפילו להיעלב ממנה.

הם תמיד יזכרו את יום ההולדת שלנו,
אבל אנחנו לעולם לא את שלהם.
הם תמיד יהיו שם בשבילנו, תמיד...
אבל אנחנו אף פעם לא.

אנחנו ניזכר בהם רק כאשר נהיה לבד,
כשלא יהיה לנו אף אחד אחר.
הם ברירת המחדל שלנו.
אנחנו שומרים אותם על אש קטנה, בצד,
כי אנחנו יודעים שלא צריך להשקיע בהם כדי שהם יהיו שלנו,
לא צריך להעניק להם דבר בתמורה,
חוץ מאשר את עצם קיומינו,
הוא מספיק להם.

אנו משתמשים בהם, וזורקים אותם,
והם מקבלים את הדין באהבה,
מודים על כך, שלרגע, הרשנו להם להיות חלק מחיינו.
רגע, שבשבילנו הוא חסר משמעות,
אך הם בשבילם הוא עולם ומלואו.

הם מלקטים את רגעי החסד האלו בצבת עדינה,
ומאחסנים אותם במדור מיוחד בליבם,
נהנים לשחזר אותם גם אחרי שכבר הלכנו,
והותרנו אותם לאנחות.

אנחנו חושבים שהם לא יודעים את כל זה,
אבל זה לא נכון, הם יודעים,
רק ששוב ושוב הם משכנעים את עצמם, שהנה, הפעם זה אמיתי,
שחזרנו אליהם,
פשוט היינו עסוקים מדי קודם.

אבל...

אבל גם להם ימאס יום אחד,
נצטרך אמנם להיות ממש נלוזים כדי שזה יקרה,
אך יום אחד זה עלול,
ולא נבין איך זה יכול להיות

"היי, רגע, לאן אתם הולכים? אתם לא אמורים ללכת ככה...
אתם... אתם... זה לא הגיוני".

אולי הם יסובבו את הראש, יחייכו לעברנו חיוך מתנצל,
אבל ימשיכו ללכת. נמאסו עליהם המשחקים שלנו,
ובצדק.

נאבד אותם, את אחת ממתנות החינם הנפלאות שהעניקו לנו החיים,
מתנה שזלזלנו בה, בגלל שהתרגלנו אליה.
וכמו בכל דבר אחר, רק אז נחוש כמה היא חסרה לנו.

ולכל האנשים הטובים הללו:

סליחה על כל הפעמים בהם התעלמנו, אכזבנו, התנהגנו אליכם לא בצורה אליה אתם ראויים, לעיתים - קשה לנו להכיל אתכם, קשה לנו להכיל כל כך הרבה אהבה, ואתם הייתם עבורנו מאגר זמין של אהבה אינסופית, שבגלל שהיא תמיד הייתה שם, היא נהפכה ל"מובנת מאליה".

בבקשה, תעשו לנו טובה, אל תהיו שם תמיד בשבילנו, אל תרגילו אותנו לאהבה שלכם, אל תשחררו אותה כל כך בקלות, זה לא מגיע לנו. תנו לנו להתאמץ קצת בשביל להשיג אותה, לעבוד בשביל להיות ראויים לה. היא שווה את זה. אתם גם.