אנשים נוטים להשתמש לעיתים קרובות מאד בביטויים כמו: "בואו נארגן איזה מפגש בקרוב", או בביטוי נפוץ כמו: "בוא ניפגש מתישהו" – כמילים שנאמרות באופן סתמי, ללא כל כוונה אמיתית ליישם בפועל את מה שנאמר בביטויים הללו.

במאמר שפורסם בשבועון עסקים אמריקאי, התלונן מנהל רמת האיכות של מפעל תעשייתי מסוים, שבעוד הוא מרגיש מחויבות לפטפט בנימוס עם כלל העובדים במפעל, עליו להודות, שלא תמיד יש לו "חשק לשמוע על כל הצרות, הבעיות, המצוקות, הפנצ'רים, הפקקים, חוסר שביעות הרצון מהעבודה, מהמשפחה, מבתי הספר או משאר בעיות הבריאות של כל אחד מהעובדים עמו".

למרות כל ה"מה נשמע", או "מה המצב", או כל לחיצות הידיים והנשיקות באוויר שאנו נוטים להפריח לכל עבר, כולנו הורגלנו זה מכבר לשיחות חולין חסרות משמעות אמיתית. כולנו הורגלנו לומר מילים שאין מאחוריהן כל תוכן של ממש.

במסורת היהודית – להתכוון למה שאנו אומרים – זו לא רק המלצה, אלא זוהי חובה של ממש. (דמיינו לעצמכם כיצד היו נראים חיינו, אילו באמת היינו נפגשים עם כל מי שהיה מציע לנו "להיפגש מתישהו").

ביהדות קיימת קטגוריה ספציפית של אמירות שאסור לומר, אמירות שנקראות "גניבת דעת". אין פה שום כוונה למעשים על-טבעיים של שליטה מאגית במחשבותיו של הזולת, אלא מדובר פה בהונאת הזולת באמצעות הדיבור. אם אנו מתעניינים בשלומו של חברנו, ואנו למעשה כלל לא מעוניינים לשמוע את אשר יש לו לומר – זוהי גניבת דעת. אנו למעשה יוצרים אצל חברנו את האשליה שבאמת אכפת לנו ממנו.

אם אנו מזמינים מכר מסוים אלינו הביתה לארוחה, ו-א') מעולם לא התכוונו באמת שהוא יגיע אלינו, או ב') אנו יודעים בוודאות שהוא איננו פנוי ולא יוכל להגיע אלינו, הרי שחטאנו בגניבת דעת. אנחנו למעשה מנסים לצאת ידי חובה, מבלי ממש... לצאת ידי חובה. אנחנו מנסים ליצור רושם של חברות טובה ורצון טוב, מבלי להשקיע אפילו מאמץ מינימלי ביצירת קשרים חברתיים חדשים.

טכניקה של אשליות

לאחרונה נסעתי עם משפחתי לסיור באולפני צילום של סרטי קולנוע. הסיור כלל נסיעה במתקנים אטרקטיביים, ממש כמו בלונה-פארק ענק, אולם החוויה המעניינת ביותר הייתה דווקא המיצג האחרון והשולי ביותר – תערוכה של האולפנים בהם מצולמים הסרטים המפורסמים ביותר. מדריך הסיור ציין בפנינו את העובדה, שלמעשה, כל התפאורה היא בסך הכל דבר מלאכותי ביותר – ראינו כיצד הכל שם דו-ממדי ושטוח לחלוטין. וכך, כל מה שנראה על גבי המסך כבניין גדול או כיער עבות – הוא למעשה בסך הכל תמונה. למרבה הצער, רבים מיישמים את הטכניקה הזו גם בחיים האישיים.

האם עד כדי כך אנשים רגילים להתייחס לזולת באופן כה יהיר ושחצני? יתכן שצדק מי שאמר: "זוהי האמת העגומה אודות פטפוטי הסרק שלנו: השפתיים שלנו זזות, אולם לעיתים קרובות מדי אנו למעשה איננו מתכוונים למה שאנו אומרים".

"לעיתים קרובות" – בלשון המעטה, כמובן.

בני אדם אומרים רק מה שעשוי להביא להם תועלת – ולא משנה אם מדובר בעסקים או בעניינים חברתיים – כמעט ואין התייחסות לאדם אליו פונים. יש לי מספר מכרים שהעובדה שאינם מתייחסים להודעות טלפוניות שאני משאירה להם – כבר הפכה אצלם להרגל. גם אני לא אוהבת לשוחח בטלפון, כך שאני באמת יכולה להזדהות עם הפיתוי שלא להתייחס להודעות הללו. אבל אם אינכם מתכוונים להשיב להודעות טלפוניות שחבריכם משאירים לכם – מדוע אתם מתעקשים להקליט אותם מלכתחילה?! פשוט אל תשתמשו במזכירה האלקטרונית שלכם! והרי אם אתם כן בוחרים להפעיל את המזכירה האלקטרונית, אתם למעשה גורמים לחבריכם לחיות באשליה שיתכן שעוד ישמעו מכם בקרוב.

למרות שלעיתים קרובות אנו אומרים דברים שאיננו מתכוונים אליהם, במטרה לחזק את הקשרים החברתיים שלנו, למעשה התוצאה היא הפוכה לגמרי.

אם להבטחותיה של חברתי אין כל משמעות, כיצד בדיוק אנו מגדירים חברות של אמת?

אם להבטחותיה של חברתי אין כל משמעות, כיצד בדיוק אנו מגדירים חברות של אמת? אם ההתעניינות שלה בשלומי, או בקבלת מידע כלשהו אודותי, אינה כנה, אם ההזמנות שלה הן תמיד "במקרה" בזמנים שאינני פנויה להיענות להן, מה בדיוק הופך חברות זו לחברות אמיתית?

אם הוא איננו טורח לענות להודעות שאני משאירה לו, אם אנחנו מחכים כבר שנתיים בשביל לקבוע איזו פגישה נחמדה שתהיה במועד שנוח לשנינו, עלינו להודות שהחברות הזו שלנו איננה נמצאת בראש סדר העדיפויות שלו כרגע.

התכוונו למה שאתם אומרים, ואמרו בדיוק מה שאתם מתכוונים – מדובר במתכון פשוט מאד, אולם די קשה לביצוע. אין צורך שנביע את כל מה שמתרחש לנו בראש (במיוחד אם מדובר בדברים שליליים), אבל כשאנחנו כבר מחליטים לפתוח את הפה, בואו ננסה להיות ישרים.

באופן אישי, האנשים שהשאירו את הרושם המשמעותי ביותר על חיי, אינם דווקא המבריקים והכריזמטיים ביותר, או אנשי העסקים העשירים והחזקים. היו אלה דווקא האנשים שהכנות והיושר האישי שלהם קרנו מתוכם בעוצמה מיוחדת, אנשים, שתמיד ידעתי שאוכל לסמוך עליהם. וזה בדיוק מה שאני מאחלת גם לילדים שלי. אינני מעונינת שיהיה להם עם מי "להיפגש בהזדמנות" (למרות שאני בהחלט פתוחה להזמנות שכאלה!); מה שאני מאחלת להם, זו ההנאה האמיתית מחברים קרובים וכנים, ממפגשים נעימים עם חברים שכאלה, מניהול משפחה שתהיה פתוחה ומוכנה לקבל כל אדם. הייתי רוצה שתמיד יתכוונו למה שהם אומרים, למרות שלעיתים קרובות הפיתוי לעשות את ההפך הוא גדול למדי. מדובר במרכיב מאד משמעותי בלהיות "בן אדם", בלהיות איש הגון – וזה הרי מה שכל אחד מאתנו שואף להיות.