דו"ח וועדת דברת עולה ויורד בכותרות החדשות. יש המצדדים בו ורואים בו גואל שיביא ישועה לכל בעיות החינוך הישראלי. מהעבר השני מזהירים אותנו אחרים, שהדו"ח צופן בחובו אסון לאומי, ויגדל דורות של בורים ועמי ארצות שיורידו את ישראל לנחשלות ברמה של מדינות העולם השלישי. בתווך, עומדים גורמים שונים הטוענים שאם רק היו מתייעצים עימם, היה הדו"ח נותן מענה אמיתי לבעיות האמיתיות. כך או כך, כולם מחפשים את הנוסחה הגואלת להפוך את התלמידים לעם חרוץ ושוחר ידע.

ערב אחד על כוס קפה עם שכנתי קרן, נתן לי באקראי תובנות חדשות על למידה, בתי ספר, ומסלולים תומכים היכולים להזניק תלמידים מהשוליים אל השורה הראשונה. קרן סיפרה לי את סיפור חייה והרי הוא לפניכם.
 

***

נולדתי במוסקבה בירת רוסיה. אימי הייתה מהנדסת, אבי היה מתכנת מחשבים, משפחה משכילה ומכובדת.

אני הייתי תלמידה בינונית, היו מקצועות שאהבתי אותם והצלחתי בהם, ומקצועות שלא אהבתי ולא הצלחתי בהם במיוחד. מורים שחיבבתי והם חיבבו אותי, ומורים ששנאתי והם חשו כלפי רגשות תואמים. האחרונים היו מרובים על הראשונים, כיוון שבדף עם שמות התלמידים של כל מורה היה רשום לאום התלמיד ואני הייתי רשומה שם כיהודיה. אנטישמיות עתיקת יומין פעפעה בחלק מהמורים והציבה אותי בעמדה נחותה...

בסוף השנה נתנה לי המורה ציון פוגע ומשפיל שריסק אותי נפשית.

כשהייתי בכיתה ה' למדה אותי חשבון מורה אנטישמית במיוחד. חשבון לא היה מקצוע אהוב עלי והמורה ה"נחמדה" רק הוסיפה שמן למדורה. לא השקעתי במיוחד במקצוע וציוני לא היו גבוהים במיוחד. בסוף השנה נתנה לי המורה ציון פוגע ומשפיל שריסק אותי נפשית. נכון, לא הייתי תלמידה מזהירה, אבל הכנתי שיעורים פחות או יותר, למדתי ערב קודם למבחן, והגעתי לציונים סבירים. לא הייתה שום הצדקה לציון האיום שהיה רשום בגיליון הציונים שלי.

רגשות זעם על העוול שנעשה לי בערו בי, מדוע עלי להשקיע מאמצים וללמוד כשהמורים כך מתנכלים לי?!

הייתי ילדה עקשנית והחלטתי לסיים את הקרירה הלימודית שלי. מאז בקרתי בבית הספר רק פעמים בודדות, ולא כתלמידה מן המניין אלא כאורחת פורחת...

את זמני העברתי ברחוב. מצאתי לי שם חברה ועיסוקים מגוונים למורת רוחם של הורי. הם ראו את בִּתם נושרת, נובלת, ועמדו חסרי אונים מולי. הם ניסו להבטיח לי פרסים, לאיים בעונשים, אך לשווא. החלטתי הייתה בטון יצוק, איני חוזרת לבית הספר.

תקופת התיכון

הגעתי לגיל בו מסיימים את בית הספר היסודי. תעודה? כמובן לא קבלתי, מה הלאה?!

אף תיכון לא רצה לקבל אותי, ובצדק. הורי ניסו לארגן לי מקום לימודים. הם סבבו בין תיכונים מסוג ג' וד' וכולם סרבו לקבל תלמידה שלא קבלה תעודת גמר של בית ספר יסודי. ואז הורי הנואשים החליטו לרשום אותי ל"תיכון פרישקוב". היה זה תיכון ערב שהיה מיועד לתלמידים שלא התקבלו לבית סוהר...

כשהגעתי לשם ביום הראשון ללמודים וראיתי את ה"יצורים" שהיו אמורים להיות חברי לכיתה, האינסטינקט הראשוני שלי הורה לי לקחת את שתי רגלי ולהימלט מהמקום. לא עשיתי זאת בגלל המורה. היא עמדה מולי, אישה מבוגרת בסוף שנות הארבעים לחייה, והקרינה סמכות שמנעה ממני לעזוב את הכיתה. היה לה שיער מאפיר אסוף בפקעת גדולה ועיניים גדולות וחכמות שידעו סבל.

לנה לא למדה אותנו, היא דיברה אתנו, כמו שמדברים עם אנשים בוגרים וחושבים

"שלום תלמידים שמי לנה נורפלד" הציגה את עצמה בפשטות. היא קראה שמות והתחילה בשיעור. לא היה לה כל כך את מי ללמד: היו בכיתה חבר'ה שלא ידעו לחשב כמה זה שתים כפול שתים, עבריינים מועדים וארחי פרחי שישבו על ספסל הלימודים כעל מדורה בוערת... אני ועוד שלושה תלמידים ישבנו בספסלים הראשונים והרכבנו את הכיתה. נפלטנו מהלימודים בגלל חוסר רצון ולא חוסר יכולת, ה"חופש הגדול" כבר נמאס עלינו.

לנה לא למדה אותנו, היא דיברה אתנו, כמו שמדברים עם אנשים בוגרים וחושבים. היא העלתה שאלות כבדות משקל,כיצד תראה המפה העולמית כשברית המועצמות תתפרק ואת מקום האויב הפוטנציאלי של אמריקה יתפסו מדינות הנפט האסלאמיות. היא חלקה לנו מאמרים שונים שנכתבו בנושא, חלקם ברוסית והשאר באנגלית. ואנחנו בהתלהבות קראנו, נתחנו והוספנו את חוות דעתנו בעניין. לא בחלנו בישיבה של שעות ארוכות עם מילון רוסי אנגלי כדי לפענח מאמרים שכתבו סופרים מערביים.

לנה לקחה את החיבורים שהכנו בעניין, תקנה את התחביר הלקוי שלנו, וכתבה בשולי העבודה את חוות דעתה על מסקנותינו.

שיעור ההיסטוריה הראשון שלנו נפתח בסיפורה האישי של אולגה נורפלד- אמה של לנה. אולגה הייתה תושבת לנינגרד ושהתה בעיר בזמן המצור. התושבים סבלו מרעב גדול שהגיע עד לקניבליות. אולגה הייתה באפיסת כוחות מהרעב. שכנתה לבניין אמרה לה יום אחד: "אני רואה שזמני הגיע, אני כבר לא אצליח לשרוד, אבל נותר לי במזווה מעט סוכר, קחי אותו אולגה והמשיכי לחיו..." השכנה לא השלימה את המשפט ועיניה נעצמו לנצח.

גרגירי הסוכר היו סם חיים, הם הפיחו בגופה של אולגה כוחות חדשים. היא עשתה חושבים וראתה שאין לה סיכוי לשרוד אם תישאר בעיר. המזון היחיד שנותר לה היו גרגירי הסוכר, והם הלכו ואזלו במהירות לא נשלטת.

במרכז לנינגרד היה אי שנקרא ווילעם, אותו הקיף אגם גדול שהיה קפוא בחודשי החורף. משם הייתה דרך שאפשרה לצאת מהעיר ולהגיע לתוככי רוסיה. הדרך לאי נקראה "דרך החיים", משום שהמשאיות שנסעו בו והעבירו מזון לצבא, חזרו חזרה כשבתוכם תושבים הנמלטים מהעיר לחיים. "דרך החיים" הייתה לפעמיים דרך המוות. כשהגרמנים היו מבחינים בשיירות היו יורים לכיוונם, שכבת הקרח הדקה הייתה נבקעת והמשאיות, על תכולתם האנושית, נבלעו במצולות. אולגה הצליחה לברוח באחת ממשאיות אלו מהעיר וחייה נצלו.

המורה לנה דרבנה אותנו לחשוב, להתבונן ולבנות תמונה היסטורית ברורה ומקיפה על תקופות שונות.

המורה לנה סיימה את סיפורה. הקשבנו מרותקים. ואז מסרה המורה שיעור על עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה. למדנו על מלחמת העולם השניה. הצצנו על תקופת הרוגע בין שתי המלחמות והכמיהה לשלום שהקיפה אז את אירופה, והסתירה מעיני הפוליטיקאים הקטנוניים את המפלצת העולה בגרמניה. ניתחנו את תוצאותיה של מלחמת העולם הראשונה, שהשאירו קצוות פרומים והזמינו מלחמה עולמית נוספת.

תוך תקופה של כמה חודשים הספקנו לעבור על חומר היסטורי, הנלמד כמה שנים טובות בבית ספר יסודי. המורה לנה דרבנה אותנו לחשוב, להתבונן ולבנות תמונה היסטורית ברורה ומקיפה על תקופות שונות.

שיעורי מתמטיקה התחילו בחידות נחמדות וקלות, אותם פתרנו בהברקה של רגע. אט אט הפכו החידות לתרגילים והתרגילים למשוואות. ואני ישבתי מול ספר אלגברה אוחזת עפרון מחודד ופותרת שלב אחר שלב במשוואה, נהנית לראות שהתוצאה זהה לתשובה הכתובה בסוף הספר.

היו עליות וגם מורדות. ימים בהם השלכתי במורת רוח את כל הספרים והמחברות, קמתי בשעת צהרים מאוחרת, ויצאתי לטייל בפארקים ובמקומות מעניינים אחרים. נשמתי את ריח הדרור והחופש, ועקבתי בעניין אחר מעופה של ציפור או רחישתו של רמש באדמה.

המורה לנה קבלה את זה בהבנה. היא הבינה שהמעבר למסגרת לימודית מסודרת קשה לנו.

"אני מבינה שלא הרגשת טוב ויקה", קבלה אותי לאחר היעדרות של שלושה ימים מהכיתה, "היה מדי שקט בשיעור היסטוריה, היה חסר כאן מישהו שישתתף ויחמם את העניינים". חייכתי במבוכה, והרגשתי איך הלב שלי נמס. מעולם לא טעמתי את טעמה של הערכה כנה, והיה לה טעם מבשם ומשכר.

קרן, ויקה לשעבר, הזדקפה והמשיכה בסיפורה: "את התיכון סיימתי בהצטיינות. המורה לנה דאגה להשיג לי משהו חילופי לתעודת בית הספר היסודי שלא קבלתי. עליתי לארץ והמשכתי בלימוד מקצוע. יש לי חוש לשפות ולכן קלטתי מהר עברית, דבר שהקל עלי את הלימודים כאן".

הצצתי בשעוני השעה הייתה מאוחרת, קרן הורידה את הכוסות מהשולחן, "עד היום, שמורה בלבי פינה חמה למורה לנה", אמרה לי בעיניים מצועפות.
 

***

נפרדתי מקרן אל הלילה הנוצץ בחוץ. אורות הפנסים ציירו צללים אנושיים על מדרכת הרחוב. חשבתי על קרן שקבלה הזדמנות לצאת מהחושך, ועל עוד הרבה תלמידי שוליים המצפים לכזו הזדמנות. קיוויתי עבורם, שהם גם ימצאו לנה כזו, שתוציא אותם מהצללים ותעלה אותם על דרך המלך.