לאחרונה היו לי בעיות עם המחשב. דברים קטנים אבל מעצבנים. לדוגמה, לא יכולתי לגלוש באינטרנט ולהדפיס בו זמנית.

ערב אחד, אחרי שהילדים הלכו לישון, החלטתי לשדרג את מערכת ההפעלה. עשיתי זאת פעמים רבות קודם לכן במחשבים אחרים. כל מה שצריך לעשות זה להכניס את ה- CD של Windows ולפעול על פי ההוראות.

לפחות, זה מה שחשבתי.

כשהופיע מסך המוות הכחול, התחלתי לדאוג. כשהמחשב נתקע בפעם השנייה, השלישית והרביעית, התחלתי להיכנס לפאניקה.

התקשרתי לחברי, קרייג.

"גיבית את כל הנתונים שלך?", הוא שאל.

"ברור". אני מספיק חכם כדי לדעת שדברים עלולים להשתבש עם מחשבים ולפעמים הם אכן משתבשים.

אחרי שדיברנו מספר דקות, הטון של קרייג הפך להיות פסימי. "אני חושב שתצטרך לאתחל מחדש את הדיסק הקשיח".

כבר צפיתי אפשרות זו מראש. אולם לפני שאבצע את האתחול מחדש, החלטתי לוודא שוב שהנתונים שלי אכן נמצאים על דיסק הגיבוי.

ירדתי למטה, אל המחשב של ג'ודי, ובידי דיסק אחד המכיל בתוכו את כל הנתונים החשובים ביותר שלי.

ירדתי למטה, אל המחשב של אשתי, ובידי דיסק אחד המכיל בתוכו את כל הנתונים החשובים ביותר שלי: כל הסיפורים שלי, תכתובת דואר אלקטרוני משלוש השנים האחרונות, דו"חות למס הכנסה ומסמכים אישיים נוספים.

ואז הפלתי את הדיסק על הרצפה.

אוקיי, פשוט תרים אותו, בריאן. אל תזוז. בלי התחכמויות. לאט לאט...

אבל כשהזזתי את הכיסא המשרדי כדי להרים את הדיסק, הגלגלים זזו באופן בלתי צפוי ורמסו את הדיסק. תפסתי אותו.

עקבות התאונה ניכרו על הדיסק. שני סימני החלקה גדולים וברורים עיטרו אותו משני צדדיו. הכנסתי את הדיסק לכונן. אין תגובה.

ניסיתי שוב. אוקיי, עכשיו הצלחתי לראות את הקבצים. ניסיתי להעתיק משהו.

"שגיאה! ההתקן אינו מוכן".

ואז הוא שבק חיים לחלוטין. צווחה נפלטה מפי.

דמי כמעט קפא בעורקיי, כפי שקורה בסרטים לנבל, כשהתכשיטים יקרי הערך אותם התאמץ להשיג מחליקים מידיו ונופלים לתוך תהום עמוקה ואפלה. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה: כל הנתונים שלי. מתו. נעלמו. לנצח. הייתי חייב לצרוח.

אבל, ברגע שנעניתי לדחף, הבנתי שזו הייתה טעות. מירב בת העשר התעוררה בחדר הסמוך. "מה קרה?" היא צעקה מהמיטה.

אביב בן השתים-עשרה, עדיין ער במיטתו, הקשיב לכל המתרחש וניסה להרגיע אותי, "אבא, הנתונים שלך יהיו בסדר. הם חייבים להיות. נכון אבא?"

התחלתי להרגיש חולשה. הדם אזל מראשי.

ג'ודי, אשתי, ירדה למטה בריצה. "הירגע", הפצירה בי, קולה קול ההיגיון. "זה רק דיסק. אני בטוחה שיש דרך לשחזר את הנתונים. נתקשר למישהו. יש תוכנות לתיקון דברים כאלה, לא?"

ואז היא הזכירה את מרלה.

"זה לא שמישהו מת", אמרה.

התזמון שלה לא יכול היה להיות יותר מדויק. השבוע חלפו שנתיים מאז שמרלה בנט, בת-דודתנו, נרצחה במתקפת טירור.

מיד הרגשתי כמו אידיוט. כל כך התרגשתי מ"דברים", חפצים חומריים. נתונים ניתנים לשחזור. במקרה הגרוע ביותר, אצטרך פשוט לכתוב מחדש את הסיפורים, או לכתוב חדשים במקומם. וכתובות דואר אלקטרוני ניתן לאחזר.

נזכרתי בבוקר אחד, מספר שבועות קודם לכן. מירב ואביב רבו על משהו לפני שהלכו לבית הספר. לא משהו רציני, פשוט מריבה מהסוג שפורץ לפעמים בין אחים. אבל אביב התחיל לבכות ומירב נשלחה לחדרה.

כשפסק הזמן שלה הסתיים, מירב אחזה מיד בילקוט שלה, ויצאה מהדלת בסערה, מבלי לומר מילה.

מאז שמרלה מתה, הנהגתי מנהג של נשיקה וחיבוק לפני שמישהו מהילדים הולך לבית הספר.

תפסתי את מירב במדרגות. ואז גם אני הזכרתי את מרלה.

"האם זה באמת שווה את זה?", שאלתי. "לכעוס כל כך בגלל מריבה קטנה?"

"האם זה באמת שווה את זה?", שאלתי. "לכעוס כל כך בגלל מריבה קטנה. תארי לך שבבוקר בו מרלה מתה היא רבה עם בעלה לעתיד ועזבה בלי לומר שלום, ואז היא נהרגה. זה הדבר האחרון ששניהם היו זוכרים – שהם נפרדו כועסים, מבלי להגיד שהם אוהבים אחד את השני".

מרב תפסה את העניין. בדברים החשובים, ילדים הרבה יותר מהירי תפיסה ממבוגרים.

אבל אחר כך חשבתי לעצמי, האם זה הוגן, האם זה נכון להשתמש כך בזכרה של מרלה? "לנצל" את מותה בדרך כה ברורה, כמעט נדושה, כדי ללמד שיעור חשוב לגבי החיים? האם יש רמה מינימלית של אי צדק, תהיתי, שבה "מותר" להזכיר אותה, כך שלא נפחית מערך מותה?

או שאולי זו הנקודה: כל דרך בה יכולה מרלה, על ידי מותה, לעזור לנו להפוך להיות אנשים טובים יותר, "מוּתרת".

לגבי הנתונים שלי. למרבה המזל, לא אתחלתי מחדש את הדיסק הקשיח כשהלכתי לבדוק את הדיסק, כך שהנתונים עדיין היו שם והצלחתי לאחזר אותם בעזרת תמיכה טכנית יקרה. מערכת ההפעלה חזרה בהצלחה לתפקוד והמחשב חזר פחות או יותר לקדמותו.

אבל קיבלתי נתונים חדשים שלא היו לי קודם לכן: אין שום דבר ששווה להרגיש מוטרד עד ייאוש בגללו. אלא אם כן מדובר באדם שאתה אוהב, ואז שום תוכנה שבעולם לא יכולה לאחזר את הנתונים האלה.