שמונה בערב, על המסך יונית וגדי, אתם על הספה בסלון בסה"כ מנסים לברר בסופו של יום מה שלום הראיס. לא שאתם דואגים, או מתגעגעים חלילה אבל בכל זאת, יש דברים חשובים כרגע ברומו של עולם.

גדי מספר שבבית החולים הצרפתי נמנעים מלנתק את מכשירי ההנשמה של ערפאת. יונית תוהה מי יירש את המיליונים שיותיר אחריו, הפרשנים מנתחים את המצב במוקעטה, על המסך סוהא מודאגת ובשיא המתח גדי מעביר לפ-י-ר-ס-ו-מ-ו-ת.

את מקומה של סוהא על המסך תופשת דוגמנית המנסה למכור לכם את אופנת box. על המסך רואים הרבה יותר עור מאשר אופנה, ואני תוהה, האם אופנה לא הייתה פעם משהו שלובשים?

נקטר האפרסקים החדש (בהשגחת הבד"צ!!!) שכיכב אצלכם בשבת, משווק לכם עכשיו בידי נערת הוואי העוטה לבוש אופייני, עד שדמותה המרצדת מתחלפת בידי חבורת בני נוער שמורתם "מביאה להם את הג'ננה" ולכן הם מנסים למכור לנו מעדן חלב.

אז מה היה לנו?

דוגמגישה מעורטלת, נערת הוואי שלובשת עוד פחות מהדוגמישה, חבורת בני נוער קולנית וחוצפנית ו... בשלב זה פרשתי.

איפה התחלנו ולאן הגענו

הרבה פרסומות עברו על המסך הקטן מהימים בהם חיים יבין היה כוכב על יחד עם טוביה צפיר, רבקה מיכאלי ופיסטוק ששימש כמיכל ינאי לעניים. עם כניסתם של הערוצים המסחריים לחיינו קיבלנו "בונוס" בדמות הפרסומות. הן קופצות לחיינו באמצע דיווחי חדשות, תוכניות אקטואליה או תוכניות ילדים, אפילו דיווח על פיגוע לא מונע מהם לבצבץ בזמן ובשעה הידועה. כך יוצא שהקריין מודיע על פיגוע בשוק הכרמל ובאופן אירוני 2 דקות אחר כך משודרת פרסומת של מועצת הירקות .

את התשובה אתם יכולים לראות על המסך שלכם: הרבה זלזול בגוף האישה, הרבה אלימות ולא מעט ניבולי פה.

טובי המוחות – קופיריטרים, תקציבאים, יחצנים מתכנסים יום יום ודנים בשאלה איך למכור לנו יותר – מזון, משקאות, מוצרי ניקיון, מכוניות ביטוחים ועוד. את התשובה אתם יכולים לראות על המסך שלכם מידי עשרים דקות. – הרבה זלזול בגוף האישה, הרבה אלימות ולא מעט ניבולי פה.

שלא תבינו לא נכון, אני מבינה שכדי לממן לנו את גדי ויונית, את סדרות הדרמה האיכותיות וגם את השעשועונים האיכותיים פחות, צריך כסף, הרבה כסף, ואותו אפשר לגייס כמעט רק באמצעות פרסומות.

אגב, לכל עובדי באומן-בר-ריבנאי-אדלר-חומסקי-וורשבסקי-שלמור-אבנון- עמיחי ועוד שמפטירים עכשיו "יאללה, איזה דוסית, לכי תקראי יתד נאמן", אז לא, הביקורת הזאת לא קשורה להיותי דתייה. היא קשורה בעיקר להיותי אדם, והורה לילדים ששפה קלוקלת מעלים לו את הסעיף (הנה עוד ביטוי שלמדתי מכם).

תאמרו, אף אחד לא הכריח אותך לשבת ולצפות. אז נכון, אבל אם יוצא לי לראות חדשות/ תוכנית ראיונות או תחקירים /דרמה איכותית, אין זה אומר שבעסקת חבילה אני רוצה לקבל את ה"ונעבור לפרסומות", הבלתי נמנע. ודאי וודאי לא כפי שהוא נראה כיום.

צוהר קטן לשינוי גדול

חבר מועצת הרשות השנייה, עו"ד ניסן שריפי, פנה לאחרונה לרבנים הראשיים לישראל הרב יונה מצגר והרב שלמה עמר, וכן לרבנים נוספים, בהם הרב עובדיה יוסף והרב אלישיב, בבקשה שלא יעניקו תעודות כשרות מכל סוג שהוא "לכל גוף אשר ישתמש בפרסומי זימה ותועבה לשם שיווק מרכולתו". זאת, לדברי שריפי, משום ש"לא ייתכן כי במדינה יהודית תינתן חותמת כשרות למי שמבקש להתעשר בעזרת פריצות והתרת כל רסן מוסרי". מכתבו של שריפי נשלח בין היתר בעקבות עתירות שהוגשו לבג"ץ על ידי פרסומאים שעבודותיהם נפסלו.

אולי כמו תמיד מה שלא הובן דרך המוח יובן סוף סוף דרך הכיס.

שריפי טוען, כי העתירות כבר הביאו ל"סחף" מצד הפרסומאים והמפרסמים, "הגורם להקלה רבה בכללים אשר שמרו על אי הפיכת הפרסומות לחומר תועבה זול ומכוער המביא לזילות גוף האדם, לפגיעה בנפשם הרכה של ילדים, ופגיעה ברגשות הצופים הבוגרים שאינם חפצים להיחשף לחומרי תועבה כקהל שבוי שבא לצפות אך ורק בתוכניות חדשותיות או בתחקירים טלוויזיונים ".

הצעתו של שריפי, גם אם תתקבל, תפתור אומנם אך ורק את בעיית הפרסומות למזון, אבל ניתן לראות בה צוהר קטן לשינוי גדול.

לגבי שאר המוצרים, הכל תלוי בנו, הצרכן הקטן, ואולי כמו תמיד מה שלא הובן דרך המוח יובן סוף סוף דרך הכיס.