לאחר שפרש באמצע שנות ה-60 לחייו, דהר הרב בנימין בלך, רב קהילה ומרצה באוניברסיטה, על רכבת ההרים של העושר כלפי מעלה, אל הפסגה, ואז התרסק בתלילות ובאופן מפחיד ביותר בתחתית.

היו אלה השנים המשגשגות של סוף המאה שעברה ודבר מעולם לא השתבש. שווי מניות זינק לערכים של מאות דולרים. השקעות הון-סיכון הפכו אותו למיליונר יותר מפעם אחת. האינטרנט ורכישות אלקטרוניות הפילו לחיקו עושר שלא תיאר לעצמו אפילו בחלומותיו הפרועים ביותר. לא היה לו קשה לתכנן מה לעשות עם השפע הבלתי צפוי. הוא יתרום הרבה לצדקה, ייצא לטיולים מרגשים, יתמוך בילדיו ונכדיו ויבטיח את עתידה של משפחתו.

אולם הכסף נעלם מהר יותר מכפי שהופיע.

להלן קטע בלעדי מתוך ספרו החדש של הרב בלך, Taking Stock, שהנו תוצאה של מסע אישי רב-תלאות שעבר עליו. זהו ספר הנחיה, לאלו שסבלו הפסדים כלכליים ומחפשים את הדרך לשוב ולמצוא שלוות נפש ורווחה אישית.

הדיבר האחרון

עשרת הדיברות מסכמים את השיעורים החשובים ביותר בתורה כולה. התורה אומרת לנו, כי דיברות אלה ניתנו על שני לוחות, חמישה דיברות על לוח אחד וחמישה על הלוח השני. הסיבה להפרדתם נובעת מהעובדה, שהם עוסקים בשתי קטגוריות שונות. חמשת הדיברות הראשונים מלמדים אותנו על האחריות שלנו כלפי האלוקים, כשהחמישה האחרונים, מסכמים את המחויבויות שלנו כלפי אחינו בני האדם.

הדיברות האחרונים מתחילים משלוש אזהרות, הכוללות עברות רציניות ביותר: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב. לאחר מכן, מגיע הדיבר המבטא אחריות מוסרית גבוהה אף יותר: "לא תענה ברעך עד שקר" , המלמד אותנו, שאנו עלולים להיות אשמים בגין דיבורים שהם דיבורי חטא.

הדיבר האחרון, לפי הפרשנים, נועד להביא אותנו לדרגת הקדושה הגבוהה ביותר.

עם זאת, הדיבר האחרון, לפי הפרשנים, נועד להביא אותנו לדרגת הקדושה הגבוהה ביותר. הוא דורש, שלא נשלוט רק במעשינו ובדיבורינו, אלא גם - במחשבותינו. דיבר זה מתייחס לחולשה אנושית אוניברסלית ומציב את העובדה, כי ללא ספק יש באפשרותנו להתגבר עליה:

"לא תַחמוד בֵית רֵעֶךָ, לא תַחמוד אשת רֵעֶךָ, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך".

חמשת החוקים המרכזיים האלה העוסקים ביחסים בין-אישיים, מגיעים ברצף ברור והגיוני. הם מובאים בבירור מן הקל אל הקשה. לא לרצוח? אין בעיה, זה קל למדי. ניאוף? טוב, בשביל זה צריך להתאמץ קצת יותר. לא לגנוב כלום, אפילו לא סיכות לשדכן מהמשרד? זה כבר קשה למדי. אני לא יכול לשתף אחרים ברכילות עסיסית ששמעתי רק בגלל שאני לא בטוח שזה נכון במאת האחוזים? זו בוודאי בדיחה. והאלוקים עוד מצפה שלא אחמוד את ביתו של רעי או את מכוניתו? נו, זה כבר ממש מה שנקרא למתוח את החבל. זה לא מוגזם?

חוקים אלה, בדיוק כמו פעילות גופנית, מגיעים לרמות מורכבות יותר. מסיבה זו הם מופיעים בזה אחר זה.

לימוד בדרך מעוררת השראה

אולם, מלומדים מציעים דרך אחרת להתייחס לרצף זה של דיברות. ניתן להתייחס לדיברות 6-10, המופיעים על לוח הברית השני, כאל ניסיון ללמד רעיון מעמיק, אם נבחן אותם בסדר הפוך, מלמטה למעלה.

כדי להבהיר את העניין, נפרט את דיברות 6-10:

  1. לא תרצח.

  2. לא תנאף.

  3. לא תגנוב.

  4. לא תענה ברעך עד שקר.

  5. לא תַחמוד בֵית רֵעֶךָ, לא תַחמוד אשת רֵעֶךָ, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך.

כשמתבוננים בדיברות אלה מהסוף להתחלה, מבינים, כי מה שהתורה מלמדת אותנו בדרך מעוררת השראה, היא ההבנה לגבי שורשי הרוע של הטבע האנושי. כיצד מסוגל אדם לרצוח אדם אחר? כיצד ניתן להצדיק חוסר נאמנות ולשכב עם אשת רעך?

רצף הדיברות מלמד אותנו, כיצד לרדת לעומקם של מעשים בלתי מובנים לכאורה שכאלה. בדיוק כפי שיסודות של בית נמצאים בתחתית, כך הסיבה לפשעים נגד בני האדם, נמצאת בעשרת הדיברות, המהוות את יסודות המוסר האנושי. שורשי העץ אחראיים לכל מה שמתרחש לאורך הגזע ובהמשך הענפים ובאותו אופן, "שורש הבעיה" של כל החטאים המרכזיים הוא - החמדנות.

אתם אומרים לעצמכם, שזה מגיע לכם יותר ממה שזה מגיע לאחרים.

אתם אומרים לעצמכם, שזה מגיע לכם יותר ממה שזה מגיע לאחרים. הקנאה גורמת לכם לנסות להשיג את מה שאתם רוצים, על ידי מתן עדות שקר בבית המשפט. אם זה לא עובד, אתם מרשים לעצמכם לגנוב. אם מושא תשוקתכם הוא אשתו של מישהו אחר, החמדנות שלכם מובילה לבגידה. ואם אף אחת מדרכים אלה לא מצליחה, הפתרון היחיד לתשוקתכם שאינה יודעת שובעה הוא רצח.

מסיבה זו, לא תחמוד הוא הדיבר החותם את עשרת הדיברות. זהו הסוף, כמו גם ההתחלה. זהו הדיבר התובעני ביותר והוא מסכם את הרשימה של כל הדיברות האחרים, כיוון שהוא המפתח להפרתם, ה"יסוד" למניע שעלול להוביל לרצח.

האובססיה שלנו לצבירת עושר אינה קשורה כל כך לרצונות האישיים שלנו, כפי שהיא קשורה לסירובנו, לכך שיהיה לנו פחות ממה שיש לאחרים. מסיבה זו קיימת בעולם, תעשייה של מאות מיליוני דולרים, שמטרתה היחידה היא תעמולה למען הקנאה - קבלת הדיבר העשירי החדש, שהתעלם באלגנטיות מן המילה "לא" בדיבר המקורי והפך להיות: "תחמוד!". שם תעשייה זו הוא פרסום. מטרת תעשיית הפרסום, כפי שהודה בכנות ב. ארל פאקט, נשיא רשת חנויות גדולה, היא: "המשימה שלנו היא לגרום לגברים ולנשים להרגיש לא מרוצים ממה שיש להם".

"אני חייב שיהיה לי..."

מדי מספר חודשים, אופנות משתנות. משהו שהוא "אִין" היום, הופך ל"אאוט" למחרת. שבוע אחד אתה זוכה לקיתונות של בוז אם אינך נועל סוג מסוים של נעלי ספורט ובשבוע שלאחר מכן, אתה זוכה לתואר המפוקפק "חְנוּן", אם לא עברת למותג אחר.

מדוע אנו חייבים תמיד להחליף את מה שיש לנו? כיוון שעסקים גדולים זקוקים לצרכנים. לכן, יש ללמד את הצרכנים מה הם צריכים, במקום לענות על הצרכים האמיתיים שלהם.

זה לא סוד גדול איזה רגש מנסים לעורר בנו. גוצ'י היה אמיץ דיו להודות בכך, כשהוא קרא לבושם החדש שניסה להפיץ בשם Envy (קנאה). מדהים, הרי מה שהתורה זיהתה כגורם הבסיסי לסבל האנושי - חטא הקנאה - הפך לאותו רגש שעידן הפרסום מנסה בכל כוחו לעודד אותנו לאמץ.

כמה פעמים ביום אנו שומעים שאיננו יכולים להיות מאושרים עם מה שיש לנו, כיוון שלאחרים יש יותר? תומס קלאפ פאטון, בספרו "מדיניות הקנאה" מספק את הנתון המדהים, שהאמריקנים נחשפים לכ-3,000 פרסומות ביום. 70% עד 90% מדפי העיתונים הגדולים הם למעשה פרסומות, לא חדשות. המסר התת-הכרתי הוא תמיד זהה: בין אם אתה זקוק לכך ובין אם לא, אל תישאר בלי הדברים שיש לאחרים.

מתי מספיק זה באמת מספיק?

אם התשוקה למשהו מבוססת על צורך, אז מילוי הצורך יביא לתחושת סיפוק. אולם, אם המטרה היא להתגבר על הצורך לחמוד את רכישותיהם של אחרים, אז אנו נידונים מראש לאכזבה ולחוסר סיפוק שרק ילכו ויגדלו. תמיד יהיה מישהו שיש לו קצת יותר - מספיק כדי לעורר בנו קנאה, שתמנע מאתנו להיות שבעי רצון ממה שיש לנו.

"בימים אלה אני כמו כסף קטן. אני רואה בחורים צעירים ששווים 3 מיליארד, 4 מיליארד דולר ואני חושב לעצמי, איפה טעיתי?"

הניו-יורק טיימס ערך ראיון עם איש בשם נלסון פלץ. בתור אדם שהשקיע בחברות כושלות בשנות ה-80 של המאה הקודמת, הוא הופיע ברשימת המנהלים העשירים ביותר במשך קרוב לעשר שנים. הונו הוערך בכ-890 מיליון דולר (נטו!) אולם הקשיבו לדברים שאמר בראיון: "בימים אלה אני כמו כסף קטן. אני רואה בחורים צעירים ששווים 3 מיליארד, 4 מיליארד דולר ואני חושב לעצמי, איפה טעיתי?"

לא משנה שנלסון פלץ לעולם לא יהיה מסוגל לבזבז את כל הכסף שיש לו. במרוץ אל העושר יש אנשים שעקפו אותו, כך שהקנאה הופכת אותו למפסידן בעיני עצמו.

התמכרות לקנאה

אם אתם זקוקים להוכחה חותכת נוספת לאופן בו שולטת החמדנות באנשים - אופן המנותק לחלוטין מההיגיון - חשבו על אינספור האנשים המכורים לאתרי קניות באינטרנט ולמכרזי קניות. הם מודים בכנות, שאינם מסוגלים להימנע מקניית דברים שאינם זקוקים להם ושאינם יכולים להרשות לעצמם. מדובר באנשים שכבר אין להם מקום פנוי בבתיהם לאחסון כל הדברים שהם קונים. אין להם אפילו זמן לפתוח את הקופסאות! עליהם לשכור מקומות אחסון למען רכישותיהם. למרות זאת, הם ממשיכים לקנות ולקנות. הבעיה היא, שלאנשים אלה יש הגדרה מוטעית של ערכם העצמי. כאילו תת-המודע שלהם אומר להם, "לעזאזל המחיר. אני רוצה שאחרים ידעו שאני טוב בדיוק כמוהם".

אנשים הסובלים מהתמכרות לקנאה, מקפידים להעביר את ההתמכרות בתורשה לדור הבא.

אנשים הסובלים מהתמכרות לקנאה, מקפידים להעביר את ההתמכרות בתורשה לדור הבא. הוול סטריט ג'ורנל זועק בכותרת ענקית את החדשות ש"חברה איטלקית מציגה את המראה המחויט להורים מפנקים". המודעה ממשיכה ומספרת לנו שחברה בשם פינקו מייצרת קו של בגדי ילדים שהפך ללהיט באמריקה. שמלות לילדות בנות שש עולות למעלה מ-600$ ותיקי היד התואמים (200$ ליחידה) בקושי נשארים על המדפים יותר מיום אחד. חברת פינקו מבהירה מיהו קהל היעד: "אמהות הרואות את ילדיהן בתור אביזרי אופנה". כלומר, הם לא ילדים רגילים בעלי זהות משלהם. הם השתקפות של מעמד, שווי שוק והמידה בה אנו יכולים להרשות לעצמנו להיות כמו האנשים שאת חייהם אנו חומדים.

סופר אנונימי באינטרנט כתב, ואני מצטט מדבריו, שאילו דוד המלך היה כותב היום את מזמור תהילים כ"ג, קרוב לוודאי שהוא היה נשמע בערך כך:

ה' רועי, לא אחסר.
ינחני אל חנויות היוקרה
יתנני את הכוח לקניות
ישובב את פנקס השיקים שלי
ילמדני לבצע הזמנות במסעדות
יובילני ל'הום-סנטר' לטובתי
גם כי אלך בגיא הבנק,
לא אירא רע, כי אתה עמדי.
בגדיי האופנתיים, המה ינחמוני
יהלומים ומרגליות יעניק לי נגד צורריי
ודישנת פניי בשמנים ובקרמים קוסמטיים
כוסי רוויה
אך בגדי מעצבים ירדפוני כל ימי חיי
ושבתי ב"שדרת המעצבים" לאורך ימים.
אמן.

מה בעצם השתנה?

להלן סיפור על חבר יקר שלי, שכדי לשמור על פרטיותו, אקרא לו א'. בתור מרצה בקולג' שזכה לאחרונה לקביעות, הוא מרוויח שכר נאה, מאמריו מתפרסמים במספר כתבי עת יוקרתיים וחייו מגרים ומספקים מבחינה אינטלקטואלית. הוא נשוי באושר, יש לו שלושה ילדים נפלאים והוא מתגורר בבית נאה של המעמד הבינוני.

20 שנה לאחר שסיים את התיכון, הוא הוזמן לפגישת מחזור.

20 שנה לאחר שסיים את התיכון, הוא הוזמן לפגישת מחזור. הוא החליט ללכת ולגלות מה עלה בגורלם של חבריו לכיתה. בשעה שפגש את חבריו הוותיקים, הוא גילה שהוא לא המצליח ביותר מבני כיתתו. לחלקם היה כסף רב יותר, למרות שהוא ידע שהוא חכם יותר מהם. לאחרים היו נשים שנראו מתוחכמות ויפות יותר מאשתו. כשהם דיברו על ילדיהם, נשמע היה שהישגי ילדיהם עולים על הישגי ילדיו. לבסוף, כשעזב את המקום, הוא שם לב לכך, שלרבים יש מכוניות טובות ויקרות יותר משלו.

הוא שב לביתו באותו ערב כשכאב מכרסם בלבו, כאב שלא יכול בדיוק להסביר. לפני שעות ספורות בלבד, כשיצא מביתו, הרי היה מאושר ושבע רצון מחייו. וכעת הוא אכול קנאה. הוא הרגיש לא מרוצה מעבודתו, מביתו, מאשתו, מחייו. ומה בעצם השתנה? אף היבט של המציאות לא השתנה! אולם כעת הוא הרגיש לא מרוצה, כיוון שהוא הפר את הדיבר העשירי.

חמדנות היא מחלה של הנפש, המביאה עמה תוצאות אוטומטיות של כאב, מרירות ותסכול.

החמדן תמיד יהיה עני

נניח שהפסדתם הרבה כסף, פוטרתם מעבודתכם וקרן הפנסיה שלכם פשטה את הרגל. האם אתם באמת מתאבלים על מה שכבר אין לכם, או על מה שלאנשים אחרים עדיין יש? האם אתם עצובים כיוון שאין לכם מספיק למלא את צורכיכם או כיוון שאין לכם מספיק לספק את חמדנותכם? אם לא היה לכם למי להשוות את עצמכם, האם עדיין הייתם מרגישים כה מדוכאים? איזה חלק מרגשותיכם הוא תוצאה של שקיעה כלכלית משמעותית ואיזה נובע מהקנאה הבלתי נשלטת באחרים, שהצליחו לחמוק מההשפעות של נפילת הבורסה?

פתגם מפורסם ביידיש אומר, שיש אנשים שאינם מאושרים, כל עוד סבלותיהם של אחרים אינם גדולים יותר. לכן, היו כנים עם עצמכם לגבי מה שבאמת מטריד אתכם. אם הבעיה העיקרית שלכם היא קנאה, הקשיבו לעצת המשורר הלטיני המפורסם בן המאה הרביעית, קלאודיו: "החמדן תמיד יהיה עני".