כבר ברגע שקובי קם מן המיטה
ידע שמשהו יקרה.
תחושה לא מוסברת ששכנה לו בבטן
רקדה שם הורה.
ולך תרגיע תחושות לא מוסברות.

היה זה טיימינג גרוע לתחושות לא מוסברות,
יש לו כאלו מדי פעם
ולרוב הוא מצליח להתמודד איתן יפה,
אבל כשיש לו טיסת עסקים דחופה באותו היום
הן הופכות לבלתי נסבלות ממש.
הוא אותת להן לשתוק (לא עזר),
ולאחר שסיים שחרית
ושתה את הקפה-בוץ החזק שלו,
לקח את תיק הג'יימס בונד,
ויצא עם הרכב לכיוון שדה התעופה.

השעה, שעת בוקר מוקדמת ביותר
הכבישים ריקים לחלוטין.
הוא נהג לו לאיטו,
נושם את הנוף המדהים שבדרך
כשהוא מזמזם לעצמו חרישית.
הזמזום הפסיק שניה אחר-כך
כשהבחין במכונית תקועה בצד הדרך
המשוועת לעזרה.

לעצור? לא לעצור?...
הוא הביט בשעון
ואחר כך ברכב
והחליט שיש לו שתיים-שלש דקות פנויות.
הוא עצר.

ילד שנושם בכבדות
ואב בהול שניסה להתניע שוב ושוב
היו שם בפנים.
"מה קורה?", שאל את האב דרך החלון
האב הצביע לכיוון הילד-
"יש לו התקפת אסטמה חמורה, היינו בדרך לבית החולים,
ופתאום אני קולט שנגמר הדלק, יש לך גלון?"
"אההמממ... לא נראה לי", ענה קובי
בעוד הוא מנסה להתחיל לגמגם גמגומי התנצלות
הילד החל להשתעל בחריפות
האב הביט בו במבט מתחנן
"לא תוכל לעזור לנו איכשהו?..."

הוא הביט לעבר האופק,
הכביש היה ריק לחלוטין.
הוא היחיד כאן.
ההצצה הבאה הייתה בהם
והאחרונה הייתה בשעון,
יש לו עוד קצת זמן
ובית חולים זה רק חמש דקות מכאן.
"תעלו לרכב שלי", אמר במהירות, כאילו פחד שיתחרט.
האב נשא אליו מבט מוקיר תודה.

הם נכנסו לרכב, סגרו את הדלת,
קובי הגביר מהירות והם דהרו
במורד הכביש
זה לא היה קרוב כל כך כמו שחשב,
אבל היה מאוחר מכדי להתחרט,
הוא גם לא להתכוון לעשות זאת.
הוא ייקח אותם לשם.

לאחר עשר דקות
של דהירה היסטרית
הוריד אותם בפתח בית-החולים
לקח נשימה עמוקה
העביר להילוך חמישי
וטס לכיוון שדה התעופה.
הוא את הטיסה הזאת חייב להספיק.

כשהגיע למתחם
היתה בו תקווה עדיין
נותרה לו דקה תמימה
הוא מלמל פרק תהילים שוב ושוב
בעוד הוא מנסה להתגבר
על סוללה של בודקים בטחונים.
כשהגיע לדלפקי חברת התעופה
היא אבדה לו.

מטוס 553 המריא.
בלעדיו.

הוא סב על עקבותיו בשקט
עם טעם מר של החמצה.
 

***

השעה היתה 10 בבקר
הוא פתח את הרדיו, כמו בכל יום
על מנת להאזין לתוכנית האהובה עליו
אבל התוכנית לא התקיימה
במקומה היה משדר חירום מיוחד.
קריין בעל קול רדיופוני
הכריז בדרמטיות על
חטיפתו של מטוס מספר 553
לאיראן.

נראה לכם?

הייתי נורא רוצה לספר לכם שזה היה הסוף
שהמטוס נחטף,
התרסק בלב ים,
התנגש באמפייר סטייט בילדינג
או אפילו סתם עבר תאונה קטנה.

הייתי נורא רוצה לספר לכם
שאיש העסקים שמע על ההקרבה של קובי
התרשם, והציע לו עיסקה גדולה יותר.

הייתי נורא רוצה לספר לכם
שהוא חזר הביתה
וגילה שם גפרור בוער
ובנס מנע שריפה
שיכלה לשרוף חיים
את אשתו וילדיו.

הייתי נורא רוצה.
אבל-
מה לעשות שזה לא קרה?

הטיסה עברה בשלום,
הוא חזר לבית רגיל לחלוטין
איש העסקים שהיה אמור להיפגש איתו
רתח מזעם וביטל את העסקה,
הוא הפסיד הון פוטנציאלי של כמה עשרות אלפי דולרים...

אבל ילד קטן ניצל, ויצא מבית החולים בריא ושלם...