לו הייתי מתבקשת היום לבחור את איש השנה שלי, במי הייתי בוחרת?

 

***

השנה שחלפה, סימלה אצלי יותר מכל את הגבורה היהודית במלואה. את עם ישראל שעבר ועובר תלאות וייסורים, ודווקא מתוכם, הוא מתגלה ביופי הדרו ובפארו.

במהלך השנה ביקרתי עם הילדים בירושלים. סיירנו בחורבותיה, למדנו להכיר את מה שהיה לפני אלפיים שנה ולמה, בעצם, אנו מתפללים וכמהים מדי יום.

ראינו את ירושלים בתפארתה בדגם מוקטן, וראינו את דרך החתחתים שהובילה את עם ישראל לגלות.

ביקרנו גם במנהרות הכותל. שם שמענו על יהודי קשיש, שכשהתחילו לחפור את מנהרות הכותל, התייצב וביקש: "תנו לי לעשות משהו. תנו לי לעבוד עמכם".

האחראים במקום, ניסו להניא אותו: "העבודה קשה היא, ואתה הינך בא בימים, ולא צעיר עוד".

אך הוא בשלו: "אני חייב לבנות. חייב להיות כאן."

משנוכחו לדעת שהוא עיקש וימשיך לעמוד על דעתו, עד שיקבל תפקיד כלשהו במסגרת החפירות, מצאו עבורו עבודה והוא הופיע מדי יום וביצע את תפקידו בשמחה בלתי רגילה ובאושר מיוחד במינו.

ימים חלפו, וכשנערכה בר-מצווה לנכדו, שח אותו יהודי מבוגר לאחד מהאנשים שעמם עבד:

"היודע אתה את קורות חיי? אני עברתי את שבעת מדורי גיהינום, באירופה הנאצית. ביליתי במחנות ימים שנראו כנצח. מדי יום, היה קצין נאצי מוציא אותנו החוצה למפקד, ובעודנו כורעים על ברכנו היה אומר: הרי לכם! יהודונים! תמשיכו להתפלל על פלשתינה. תמשיכו לקוות להגיע לירושלים. לכותל המערבי. תתפללו, יהודים. תתפללו. כי לעולם לא תגיעו לשם. אתם תסיימו את חייכם כאן. אצלי. תסיימו אותם בציפייה למשיח. תסיימו אותם בתקווה להגיע לארץ-ישראל. אבל לעולם לא תגיעו!

כך אמר לנו הנאצי מדי בוקר במפקד. ואנו, יהודים מזי-רעב וחולים, המשכנו להתפלל, לקוות ולייחל.

כשהסתיימה המלחמה, עליתי לפלשתינה. לישראל. כשהוחזר הכותל לידיים יהודיות בשנת 67', הייתי בין הראשונים לבקר ולהתרפק על אבניו. עכשיו אתה מבין, מדוע התעקשתי לעבוד דווקא כאן, קרוב לכותל. הייתי מוכרח להוכיח לעצמי ולאותו נאצי, שתפילותיי ובקשותי לא היו לשווא. הייתי חייב להראות לעולם כולו, שהגעתי הנה. אני, אותו יהודי שכרע על ברכיו ושמע מדי בוקר, שלעולם לא יוכל לגעת בכותל – ממשש ומלטף באהבה את אבני הכותל, מדי יום".

את הסיפור הזה, שנכנס היישר למקום עמוק בלב, שמענו בעודנו עומדים לצד אבני הכותל, דורכים על רצפה עליה דרכו אבותינו לפני אלפיים שנה, ומביטים למעלה ורואים את האבנים השחורות מפיח מן השריפה הגדולה שהתחוללה בבית המקדש.

 

***

ימים מעטים לאחר מכן, נערכה השרשרת האנושית מגוש קטיף לכותל. לא יכולתי להצטרף ולהושיט יד, מסיבות אלו ואחרות. אך השתדלתי לעקוב אחר ההתרחשויות בכל רגע ורגע.

תמונה אחת, היא התמונה הנבחרת שלי לשנת תשס"ד. תמונה עימה הייתי רוצה לפתוח את שנת תשס"ה.

 

 

תמונה המזכירה לי את משמעות היותי כאן.

תמונה המסמלת עבורי יותר מכל, שעם שיש לו עבר – יהיה לו עתיד.

תמונה שמראה על אמונה הנמצאת בלב יהודי.

תמונה פשוטה. ללא דמות . רק צללים, כותל וכף יד.

יד מושטת הלאה. לעבר העתיד. לעבר התקווה.

לעבר שנה חדשה שתבוא עלינו לטובה.

תמונה אחת דוממת, שצועקת בקול רם:

ואף על פי כן ולמרות הכל, עם ישראל חי!