התחרויות האולימפיות מרתקות אליהן את לב הקהל העולמי. כולם מסתקרנים לראות מי יכול לרוץ הכי מהר או לקפוץ הכי גבוה. ובעוד שהרפובליקה הסינית והקהילייה האוסטרלית צוברות מדליות, אני מוצא את עצמי מהרהר על "ממלכת החיות".

בואו נעשה חשבון:

טים מונטוגמרי הוא האדם המהיר ביותר על פני האדמה, מחזיק בשיא העולמי לריצת 100 מטר במהירות של 9.78 שניות בלבד. זוהי מהירות שיא של 42 קילומטר לשעה.

אילו רק היה מצויד היטב כמו הצ'יטה! כפות ורגליים בעלות עוצמה אדירה, נחיריים רחבות, ריאות מפותחות, ועצמות חזקות בעלות מבנה קפיצי שעוזר לצ'יטה לרוץ במהירות המדהימה של 114 קילומטרים... לשעה.

או מה בדבר השחיין האולימפי מיייקל פלפס? במשחה של 200 מטר, יכול דג המפרשן לפלח את המים במהירות של 108 קמ"ש – ולהגיע לפני פלפס אל נקודת הסיום, בערך תוך עשירית מהזמן.

ואז יש את הקפיצה לגובה, שבה מחזיק חבייר סוטומאיור בשיא העולמי, ומזנק לגובה של 2.45 מטר – מעט גבוה יותר מקומתו של סוטומאיור עצמו. ולעומתו, פרעושים מזנקים לגובה הגדול פי 150 מגובה גופם – ואם נשווה זאת לאדם, הרי זה כאילו שמישהו יקפוץ לגובה של למעלה מ - 250 מטר. קפיצת הפרעוש דורשת תאוצה הגבוהה פי 50 מזו הדרושה למעבורת החלל לאחר המראתה. (וסתם בשביל ההשכלה הכללית, פרעושים מסוגלים לגרור משא הגבוה ממשקלם פי 160,000, ואם נשווה זאת לאדם – מדובר במשא שמשקלו 11 מליון קילוגרם!)

כל הדברים האלה גם יחד עוררו אותי לחשוב: המאמץ וכוח הסבל של השחקנים האולימפיים – שנות האימון וההשקעה הרבה – בהחלט ראויים להערכה. אבל, אולי קיים תחום אחר, שבני האדם מוכשרים יותר להצטיין בו, אף מיתר בעלי החיים...

זאב רעב

ראשית, הבה נמצא מהי נקודת השוני בין האדם לחיה.

מנקודת המבט הפילוסופית הטהורה, הם דומים לחלוטין. לבבות של בבונים מושתלים בהצלחה בתוך הגוף האנושי והשתלת עור חזיר, היא טיפול מקובל בנפגעי כוויות. אכן, התורה בתיאור הבריאה מציגה תהליך היווצרות דומה לאורגניזמים הפשוטים – לדגים, לציפורים, לחיות ובסופו של דבר – לאדם.

השוני הייחודי בין האדם לחיה, מוצג בבראשית ב' פס' ז', שבו נופח א–לוהים באדם נשמה, ניצוץ א–לוהי.

בקיצור, בעלי חיים הם גוף; לעומתם, אנשים הם גוף עם נשמה.

זאב רעב משסע את טרפו מבלי לחשוב על זאבים אחרים.

לכן, זאב רעב משסע את טרפו מבלי לחשוב על זאבים אחרים שעלולים לסבול מרעב גם הם. סיפוק הצרכים של גוף החיה פועל באופן משוחרר.

בניגוד לכך, האדם מאופיין ביכולתו לבחור במטרה רוחנית – צדקה, תפילה, טיפול בחולים או בזקנים – ולעתים קרובות גם להשקיע בכך הן מהונו והן מאונו.

על פי היהדות, המבחן האמיתי של גבורת האדם, הוא ניצחונו של כוח הרצון, על תאוות הגוף. כלומר, כאשר הגוף מושך אותנו לכיוון שלילי ואנחנו נלחמים בו באמצעות כוח הרצון הרוחני ומנצחים. אומרת המשנה: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" (אבות ד, ב).

כבוד אנושי

כשהחיים מציבים בפנינו קשיים, האם נתעלה או נמעד? לדוגמא: כאשר המשאבים מוגבלים, האם נתדרדר לצורת חשיבה המתאימה לג'ונגל, או שנהפוך לחכמים יותר ורחמנים יותר?

סיפור ממחנה הריכוז "ברגן בלזן" מתאר את היחס המיוחד בין הגוף לנפש. בסיומה של ארוחת הערב – פרוסת לחם יבשה, מעט מרק דלוח וקוביית מרגרינה קטנה – היה המפקד הנאצי משליך את קופסת המרגרינה הריקה אל מרכז החדר, ומזמין את האסירים המורעבים להילחם על השאריות. מראה זה סיפק בילוי לילי קבוע למפקד ולשומריו.

אסיר אחד, בשם אליהו, סירב לקחת חלק בהצגה. אמנם הגוף שלו כבר היה חלוש וצפוד, אך הוא היה נחוש לשמור על צלם אנוש, והאחרים התחזקו אף הם מסירובו לקחת חלק בטירוף.

עד שבאחד הלילות הקרים, אליהו אִכזב. לפתע, הוא השליך את עצמו על הכלי המשומן והתגלגל בפראות כמו חיה מטורפת. המפקד השטני נהם מרוב הנאה. אחרון היהודים נשבר.

לאחר שהשומרים עזבו את המקום, אליהו החל לשלוף סיבים מתוך הבגד שלבש.

מאוחר יותר, לאחר שהשומרים עזבו את המקום, אליהו החל לשלוף סיבים מתוך הבגד שלבש ואז, התיישב על הרצפה וגילף חור בתוך תפוח האדמה היקר והיחיד שלו.

חבריו לצריף הביטו בו בדומיה. אליהו יצא מדעתו.

ואז, הם ראו כיצד אליהו מניח בזהירות את המרגרינה בתוך תפוח האדמה, ומכניס לתוכה את הסיבים שמולל יחד לפתיל.

מייד לאחר מכן, אליהו הרים את עיניו לעבר האחרים ואמר, "בואו נדליק עכשיו נרות חנוכה..."

אתונה וירושלים

שנה זו, שבה מתקיימת האולימפיאדה באתונה, מאירה אולי יותר מתמיד את המאבק בין הגוף לנשמה. היוונים הקדמונים העריצו את הגוף, כשהספורטאים האולימפיים שלהם מתמודדים בעירום, מתוך שאיפה לזכות בכתר האליפות.

באותו זמן, התמקדה ירושלים במטרה לזכות באליפות הקפיצה לגובה... רוחני. כאשר ניסיונות ניצבים מולנו, אנחנו שואפים להתעלות גבוה יותר, ולקבל אותם כמסלול אימונים לקראת הזדמנויות גדולות עוד יותר, להשלטת הנשמה על הגוף.

המפתח להצלחה באולימפיאדה הרוחנית הוא ההבנה, שא–לוהים עצמו שולח אלינו את הניסיונות, ושהוא אורג אותם במיוחד, עבור המערכת הייחודית של נסיבות חיינו. כשהמאמן מגביה את רף הקפיצה לגובה, האם הוא מנסה להפוך את החיים לקשים יותר – או שהוא מוציא לפועל את כוחו הפוטנציאלי של הספורטאי? מובן שהמאמן רוצה שהספורטאי יצליח! ואם הוא מאמן טוב, הוא יודע את העיתוי הנכון ואת המינון המתאים להגבהת הרף. הוא יודע, שיתכן והספורטאי לא יצליח לעבור מייד גובה זה, אבל הוא גם יודע, שעם ריכוז והשקעה מספיקים, הספורטאי יצליח.

המצוות עצמן הן מעשים הפועלים נגד הטבע הפיסי שלנו, בכדי לחזק את שרירי הרוח.

רעיון זה מונח בבסיס כל ההנהגה והמחשבה היהודית. המצוות עצמן הן מעשים הפועלים נגד הטבע הפיזי שלנו, בכדי לחזק את שרירי הרוח. אין לנו צורך במצווה לנשום, משום שאנחנו נעשה את זה בכל מקרה. אבל מכיוון שעלולה להיות לנו נטייה לאסוף ממון, התורה דורשת מאיתנו להפריש 10% מהכנסותינו לצדקה. אילו כולם היו מפזרים את כספם בשמחה מרצונם החופשי, התורה לא הייתה צריכה לטרוח ולומר לנו לעשות זאת. כל המצוות מכוונות את צמיחתנו הרוחנית ומחזקות את נקודות החולשה שלנו.

אז בזמן שאנחנו נהנים לראות כיצד בני האדם מותחים ומרחיבים את גבולות היכולת בריצה, קפיצה ושחיה – מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר – הבה נתרגל בעצמנו כמה תרגילים רוחניים. בפעם הבאה שאתגר ניצב בדרכך, עצור וחשוב: איך אני יכול להשתמש בזה כדי לצמוח להיות אדם טוב יותר? למה מצפה ממני א–לוהים?

הצופים באולימפיאדה זכו לטעום מאותה צמיחה רוחנית, כאשר מייקל פלפס צעד הצידה וויתר על מקומו במשחה המעורב הקבוצתי, לטובת חבר שהיה מאוכזב מביצועיו הקודמים. פלפס ויתר על תהילה ברגע האמת, ועל חלקו במה שהפך להיות שיא עולמי חדש – תמורת מעשה של טוב לב.

הגמשת השרירים הרוחניים של האדם – זוהי אליפות אולימפית אמיתית. משום שאחרי הכול, האין זה התחום שבו בני האדם מצטיינים יותר מכל?