אני מבולבל.

אנשים אומרים דברים ואני נוטה להאמין להם. אנשים עושים דברים ואני לא מטיל ספק בכוונותיהם. האם זו טעות מצדי? האם זה הופך אותי לתמים? אופטימיסט? פתי מאמין? בוטח יתר על המידה?

***

בוקר אחד, לפני זמן לא רב, יצאתי ללמוד עוד על עצמי. ואכן, לא נדרש לי זמן רב, כדי להיתקל בשיעור הראשון.

בעודי חוצה את הרחוב ההומה בדרכי למספר סידורים, תפס את עיני שלט בולט בחלון אחת החנויות:

"מבצע! שמיכות פוך ב- 50% הנחה! רק היום!!!"

שמיכה נוספת בבית זה תמיד רעיון טוב, חשבתי לעצמי, בעיקר כיוון ש-50% זו הנחה מאוד משמעותית והמבצע היה ליום אחד בלבד. אבל בעודי עומד מחוץ לחנות, מהרהר ברכישה חשובה זו, הבנתי שאני די בטוח שראיתי את השלט באותה חנות גם אתמול. בעצם, אם חושבים על זה, נדמה לי שהוא היה שם גם לפני יומיים. האם שמעתי מישהו אומר "זה היה שם גם בשבוע שעבר"? אני מניח שהמבצע התארך. המשכתי ללכת.

השמש קפחה על ראשי והחלטתי לעצור ליד איזה קיוסק, כדי לקנות משהו קר לשתות. השעה הייתה 11:00 בבוקר – קצת מוקדם מדי בשביל דיאט קולה – אז חיפשתי משהו קליל יותר. המילים "מכיל רכיבים טבעיים!", מודפסות בצהוב זוהר, לכדו את תשומת לבי וקניתי שני בקבוקים. בערך 10 דקות לאחר מכן, בעודי לוגם את הלגימות האחרונות, קראתי לבסוף את האותיות הקטנות על התווית. היה כתוב שם "20% פרי". נו טוב.

בדיוק אז, צלצל הטלפון הנייד שלי. זה היה רוני. הוא היה במכונית, בדרכו לכנס בעיר אחרת. הוא שאל מה שלומי, אבל אני לא חושב שהוא ממש שמע את התשובה שלי. כמובן שהקליטה לא הייתה מי יודע מה. פטפטנו קצת על הא ודא, בעודי מחכה לכך שיגיע למטרת שיחתו. אולם, היא מעולם לא נתגלתה לי. פשוט חשבתי שזה לא יהיה מנומס מצדי לשאול אותו ישירות מה הוא רוצה, רק בגלל שאני קצת לחוץ בזמן, בעוד שלו יש את כל הזמן שבעולם.

"טוב, אני אשחרר אותך לדרכך", הוא הציע בנדיבות, 25 דקות לאחר מכן, בעודי שומע את דלת המכונית שלו נטרקת ברקע. אני מניח שהוא הגיע ליעדו. היה נחמד לשמוע מרוני.

בשעתיים הבאות הסדרתי כמה וכמה עניינים ואז הגיעה השעה לדיאט קולה. התור היה ארוך והמקום – הומה אנשים. לבסוף, הגיע תורי.

"תמלא עד הסוף", ביקשתי מהמוכר, בעודי מוחה את זיעתי במפית. הוא מילא את הכוס ובתנועה מהירה גרף את הכסף והודה לי. הלכתי לי לדרכי, מרוצה מהכוס הענקית שלי. למרבה הפליאה, 20 שניות לאחר מכן, כשהקצף שקע, הכוס נראתה ריקה למחצה. "תהיה אופטימי", חשבתי לעצמי. הכוס שלי הייתה חצי מלאה – לא חצי ריקה. חוץ מזה, כנראה שהבחור פשוט מיהר.

התיישבתי לעבור על ערמת הדואר האחרונה שטרם נפתחה. ומזל שעשיתי זאת. על רבות מהמעטפות היה כתוב "חשוב!", "לזמן מוגבל בלבד!" ו"אישי!".

הגעתי הביתה באחר הצהריים המאוחרים, הדלקתי את הרדיו והתיישבתי לעבור על ערמת הדואר האחרונה שטרם נפתחה. ומזל שעשיתי זאת. על רבות מהמעטפות היה כתוב "חשוב!", "לזמן מוגבל בלבד!" ו"אישי!".

באופן טבעי, פתחתי קודם את אותן מעטפות דחופות וקראתי את תכולתן בקפידה. במכתב אחד היה כתוב שאני יכול לחסוך 83% (!) במנוי לכתב עת. תהיתי כיצד זכיתי לכבוד ונבחרתי לקבל הצעה מדהימה זו. ומדוע המו"ל מוכן כמעט למסור בחינם את כתב העת. הוא בוודאי מפסיד כסף, אם הוא מציע הנחה של 83%! גם הפעם, התשובות הסתתרו באותיות הקטנות. ההנחה הייתה מבוססת על השוואה לאותם לקוחות שירכשו את כתב העת במחיר מלא בחנות ספרים, במשך שלוש שנים. אני מניח שבוודאי יש אי שם אנשים שקונים בקביעות כתבי עת בחנות ספרים במשך שלוש שנים, לא?

מכתב נוסף, הפעם מחברת תעופה, ציין די בבירור שאוכל לטוס לכל מקום בעולם ולקחת עמי בן לוויה, ללא כל תשלום! נו, לזה אני קורא עסקה כדאית. העובדה שההצעה הייתה תקפה רק אם אקנה כרטיס נוסף בתעריף מלא הייתה, אני מודה, קצת מאכזבת, בעיקר כשלוקחים בחשבון את העובדה שכרטיס אחד בתעריף מלא עולה הרבה יותר מאשר שני כרטיסים ב"דילים" שגרתיים, מאלו שזמינים בדרך כלל. לא נורא, אשתי במילא לא אוהבת לטוס.

כשהנחתי מידי את ערמת המעטפות, יכולתי להתמקד יותר בחדשות שהרעימו ברקע.

"בקרוב – דיווח מיוחד על פריצת דרך רפואית מסעירה, שתשנה את חיינו", אמרה מגישת הטלוויזיה.

ואז הבנתי שזוהי כבר הפעם השלישית ב-15 הדקות האחרונות שהפרסומת משודרת... מבלי שהדיווח המיוחד אכן ישודר. תהיתי לעצמי מדוע אני כה חסר סבלנות. אם היא אמרה שהדיווח ישודר "בקרוב", קרוב לוודאי שהיא אכן מתכוונת לכך. היא מעולם לא אמרה מתי בדיוק הוא ישודר. אז מה הבעיה שלי?

השמש שקעה, כשפעמון הדלת צלצל. זה היה דני, השכן. הוא קפץ כדי להזמין אותי ואת המשפחה ל"על-האש" אצלו בבית ביום רביעי בערב. גם שאר השכנים יגיעו. נחמד מצדו להזמין גם אותנו. ואלמלא החתונה של אחייניתי שמתקיימת באותו יום, היינו שמחים לבוא. חשבתי שסיפרתי לדני על החתונה לפני שבועיים. אני מניח שהוא שכח.

***

בעודי שוכב במיטה באותו לילה, הרהרתי באירועי היום. אני חושב שאני מתחיל להבין מדוע אנשים כל כך ספקנים וחשדנים, חשבתי לעצמי. אמנם בתור אדם המצווה לשמור על חוקי המוסר, עלי להיות מדויק ודקדקן בכל מילה שיוצאת מפי, להיות ישר בדרך שאני עושה עסקים ומתייחס לזולת – אבל אולי לא כל בני האדם חיים בדיוק לפי העקרונות האלו...?

או שאולי כן...

אולי בכל זאת ניתן לדון לכף זכות את החברה בה אנו חיים כיום, ולהחזיר במעט את האמון ההדדי בין בני האדם... אולי בכל זאת ניתן לראות את הדברים גם מזווית אחרת... אחרי הכל, המיץ ההוא אכן הכיל מידה מסוימת של רכיבים טבעיים. וכן – רוני פשוט רצה לפטפט, הוא לא ניצל אותי. ואין סיכוי שמוכר המשקאות יוכל לחכות עד שהקצף ישקע בכל אחת מהכוסות שהוא ממלא. ויש אנשים שבאמת קונים את כתב העת הזה בחנות ספרים (וקרוב לוודאי שאותם אנשים קונים כרטיסים בתעריף מלא, כשהם טסים לחו"ל). ובקלות רבה יכולתי להחמיץ את הדיווח על פריצת הדרך הרפואית המדהימה, בדיוק כפי שדני שכח את החתונה.

מרוצה מההשראה שנחתה עלי, המשכתי לחשוב בליבי. ייתכן אמנם שאנשים מסוימים יחשבו שאני נאיבי, אבל בסך הכל מנסה שלא להיות מושפע בכל דרך שהיא, מהציניות של ימינו. הרי ניתן גם פשוט לראות את הדברים כפשוטם. מדוע אנשים אינם יכולים לראות דברים באור חיובי? לא. אשאר איתן בהחלטתי הנחושה להאמין שאנשים אכן מתכוונים למה שהם אומרים, ואומרים את מה שהם מתכוונים. נקודה. אין בזה שום דבר מבלבל.

מרוצה מכך שהצלחתי ליישב את העניין ביני לבין עצמי ומלא אמון ורצון טוב, נכנסתי מתחת לשמיכה ועצמתי את עיניי. אשתי איחלה לי לילה טוב.

"אני אוהבת אותך", היא אמרה.

הממם... מעניין למה היא באמת התכוונה.