בשנים האחרונות עולה מדי פעם השאלה "האם להביא ילדים לעולם?" לסדר היום הציבורי. יותר ויותר זוגות מצהירים כי הם החליטו במודע שלא להביא ילדים לעולם, כאשר לכל זוג יש את הנימוקים שלו. בתור אחת שכמעט והחמיצה את ההזדמנות ללדת, הייתי שמחה לשתף בסיפור האישי שלי את כל אותם זוגות...
במשך 38 השנים הראשונות של חיי, לא היה לי כל רצון בילדים. לגישה זו היו שותפים מרבית חבריי. מעל השידה בחדר השינה שלי עמד פורטרט קבוצתי של "העֵדר" – שש החברות הקרובות עמן גדלתי. התמונה צולמה זמן קצר לפני טקס סיום התיכון שלנו. היינו נערות חכמות, מוכשרות ונחושות בדעתן. בגיל 37, רק שתיים מאתנו היו נשואות ואימהות לילדים.
עד אז, חייתי את כל חיי הבוגרים, החל מסיום התואר הראשון, באשרם – קהילה המתנהלת לפי הדת ההינדית, כך שילדים לא היו בגדר אפשרות בשבילי. אך מה בנוגע לחברותיי?
לעתים אני תוהה מדוע ילדים לא היו במקום חשוב בסולם העדיפויות שלהן. כולנו גדלנו במשפחות אוהבות ותומכות, בתקופה, בה גירושין היו נדירים ביותר ונחשבו לבושה. הורינו היו זוגות הרמוניים למופת, שהמשפחה הייתה עיקר חייהם. מדוע לא רצינו לחקות אותם?
בהתחלה לא דחינו את רעיון ההורות כלל, דחינו אותו רק לשלב אחר בחיינו. חברה אחת הייתה צריכה לסיים את לימודי המשפטים ולהשקיע מספר שנים בביסוס הקריירה שלה כעורכת דין. חברה שנייה, סוציאליסטית מוצהרת, עבדה בשכונות העוני בעזרה לילדים מוכים. חברה שלישית ביטאה את עצמה בתיאטרון. חברה רביעית ניסתה להביא טכניקות הוראה חדשות לכיתה ג', בבית הספר בו היא לימדה. היה לנו הרבה זמן להחליט אם אנחנו רוצות ילדים או לא.
ההחלטה
הייתי בת 31, כשנסעתי באוטובוס מתפרק בדרג'ילינג שבהודו והחלטתי סופית שלא ללדת. טיילתי עם ג'איראם, איש התחזוקה באשרם. בעוד האוטובוס מיטלטל בין רחובות דרג'ילינג, למרגלות ההימלאיה, שאל אותי ג'איראם: "את שלמה עם החלטתך שלא ללדת לעולם?"
המשמעות של הבאת ילדים לעולם הייתה עזיבת האשרם, דהיינו, גירוש מגן-העדן הרוחני שלי. מצד שני, הרגשתי את השעון הביולוגי שלי מאט את הילוכו. באותם ימים, מעט מאוד נשים ילדו את ילדן הראשון לאחר גיל 30. לא רציתי לעזוב את האשרם באמצע שנות השלושים שלי, בשל סיבה שלא יכולתי לחזות, רק כדי לגלות שהחמצתי את ההזדמנות האחרונה שלי ללדת. ה"לעולם" של ג'איראם הדהד בלבי.
האמת היא, שלא אהבתי ילדים במיוחד. לא קניתי את הרעיון שכל הילדים תמימים, חמודים וראויים לאהבה רק בשל גילם הצעיר. "לאהוב ילדים" כקבוצה, נראה לי מטורף בדיוק כמו לאהוב את כל האנשים שגרים בתל-אביב או את כל הג'ינג'ים.
האמנתי אז בגלגול נשמות, בכך שנשמות חוזרות לעולם שוב ושוב, ונושאות עמן בכל פעם מטען מחיים קודמים. הייתי בטוחה שג'ק המרטש לא היה תמים או חמוד גם כשהיה פעוט. כיצד יכולתי לדעת שאותו זב חוטם, בן החמש, שיסתובב לי בסלון, לא יהפוך לרוצח, או שלא היה נאצי בגלגולו הקודם? מה כל כך מקסים בגוף קטן, בו שוכנת אישיות מרושעת?
חוץ מזה הרגשתי לפעמים, שגידול ילדים הוא נחות מבחינה אינטלקטואלית.
חוץ מזה הרגשתי לפעמים, שגידול ילדים הוא נחות מבחינה אינטלקטואלית. כל מי שגמר בית ספר יסודי ולמטה מזה, הרי יכול להתרבות. דחיתי בבוז את רעיון ההורות – הוא נראה לי כדרך נלוזה להעביר בה את חיי. באותה תקופה הייתי המנהלת האדמיניסטרטיבית של האשרם, והייתי אחראית להשקעות בקנה מידה רציני, ועל ניהול הוצאת הספרים שלו. למה לי לבזבז את ההשכלה שלי ואת כשרונותיי על החתלת תינוקות?
אם אדרדר לכדי הבאת ילדים לעולם, כמה שנים יעברו, וכמה לילות בלי שינה איאלץ לעבור, בטרם אוכל לנהל שיחה אינטליגנטית עם ילדי? חשבתי על ההורות, כעל תקופה בה איאלץ לאחסן את מוחי בהקפאה עמוקה, לפחות עד שילדיי יסיימו תיכון. העדפתי להותיר זאת למי שמוכנה לבזבז עשור מחייה על "קוצ'י מוצ'י". ואני הרי שנאתי דיבור תינוקי וילדותי.
יתרה מזו, האמנתי בתפיסה ההינדית-בודהיסטית שרואה בעולם מקום של סבל. איזו טובה אני עושה לנשמה בכך שאני מביאה אותה למקום כזה? על אף שלי עצמי הייתה ילדות מאושרת (בהתחשב בכאבים הידועים שמסבים אהבות נכזבות ופצעי בגרות), בלימודי באוניברסיטה קלטתי כמה אומללים מרבית בני האדם. מדוע לכפות על מישהו, על אחת וכמה ילדי, ל"היתקע" בעולם האומלל שלנו?
כך, כשאני מתבוננת דרך החלון בהרי ההימלאיה שבאופק, עניתי לג'איראם בשקט ובנחישות: "כן, ילדים זה לא בשבילי. חיי מוקדשים לאשרם".
יהדות
בגיל 37, מסיבות שאותן לא יכולתי לחזות, עזבתי את האשרם ובאתי לירושלים ללמוד תורה. אהבתי את העומק של השיעורים ואת העומק שמצאתי באנשים שפגשתי, כולם בעלי שאיפות רוחניות. הרוחניות הורגשה באוויר הירושלמי ובמיוחד ברוח ששרתה על מדריכי היהדות החכמים והאוהבים. ובאווירה זו, שהזכירה לי את הודו של שנות השישים, היה דבר אחד שטרד את מנוחתי: העובדה שכל מי שיכול היה, נישא והביא ילדים לעולם.
הידיעה הזאת "תקעה" אותי. את כל חיי הבוגרים הקדשתי למטרה אחת – הארה. באשרם למדתי, שבחיים רוחניים אין מקום לילדים. אפילו כאן, בדירתי השכורה בירושלים, קמתי מוקדם מדי בוקר, וביליתי שעתיים בתרגילי יוגה ובמדיטציה ועוד שעתיים בתפילת שחרית, כשאני הוגה בכל מלה ומלה. משטר כזה היה בלתי אפשרי עם תינוק בוכה או פעוט תובעני. לא הייתי מוכנה להפוך 17 שנים של עבודה רוחנית מפרכת לערמת חיתולים.
שיטחתי את התלבטותי בפני אחד מגדולי המקובלים, שלשיעורי הקבלה שלו הייתי מגיעה בכל הזדמנות.
"אני חוששת שאם יהיו לי ילדים, אאבד את דרכי הרוחנית" קבלתי באוזניו.
הרב הביט בי כאילו עשיתי השוואה מגוחכת ביותר, כמו "אני חוששת שאם אמצא עבודה, אפסיד את כל כספי".
ואז הוא פצח בהסבר קבלי (שאת רובו לא הבנתי) אודות הסיבה, שבשלה הורדת נשמות לעולם היא הדבר הנעלה ביותר שבני אדם יכולים לעשות. "הנשמות באות מהספירות (הערוצים בהם מתבטא הפן האלוקי בעולם) הגבוהות ביותר. כשבעל ואישה מתאחדים בקדושה, הם יוצרים נשמה שיורדת מהגבוהה שבספירות, הכתר. זוהי הדרך היחידה בה יכולים בני אדם להגיע לספירה זו".
כשהרהרתי בדבריו חזר אותו מסר להדהד במוחי: כן, כל מי שגמר בית ספר יסודי יכול להביא ילד לעולם הזה.
באוטובוס, בדרך הביתה, כשהרהרתי בדבריו חזר אותו מסר להדהד במוחי: כן, כל מי שגמר בית ספר יסודי יכול להביא ילד לעולם הזה. ולצורך העניין, כמעט כל אחד יכול לזכות בלוטו, אך אין בכך כדי לעמעם את זוהרה של הזכייה.
למרות הבנת המסר, עדיין חשתי התנגדות לרעיון. בתוך תוכי עדיין הייתי משוכנעת שילדים והישגים רוחניים הם שני קווים מקבילים שלעולם לא נפגשים, כמו למשל, ילדים ובית נקי. החלטתי לשטוח התלבטות זו בפני היועץ הרוחני הגדול, הרבי מאמשינוב.
הרבי מאמשינוב היה התגלמות הגדוּלה הרוחנית אליה שאפתי להגיע. פגשתי את הרב שלוש פעמים קודם לכן, תמיד באמצע הלילה. היה עליי לבקש להיפגש עמו, ואז נקבע לי המועד ללילה מסוים. באותו לילה, לרוב בסביבות חצות, הלכתי לביתו של הרב, שהתגורר בדירה קטנטנה בקומה השלישית בשכונת בית וגן בירושלים, וחיכיתי בסבלנות לתורי. בין שלוש לארבע בבוקר היו נפתחות דלתות הזכוכית המעושנת של חדר האוכל שלו, ועוזרו היה מסמן לי להיכנס.
אך הפעם, כשביקשתי להיפגש עמו, אמרו לי שהרב נפגש עם אנשים במהלך היום, ושעליי להתייצב בביתו בשעה רבע לשלוש אחה"צ בדיוק.
כעת, כשמשפחתו של הרב (שאז מנתה שבע בנות) הייתה כולה ערה וערנית, הדירה נראתה שונה לחלוטין. שתי בנות בצמות ארוכות ושחורות חלפו על פניי בדרך למטבח הקטנטן וכשהעוזר הוביל אותי לחדר האוכל, שמתי לב לתינוקת בסרבל תינוקות ורוד, שעמדה בלול בפינה מרוחקת של החדר.
הרב נחפז פנימה (הוא תמיד הולך מהר) והתיישב בכסא שמולי בחדר האוכל. שאלתי עמדה על קצה הלשון: "האם טיפול בתינוקות לא יהווה מכשול בדרכי הרוחנית?" אך לפני שאחד מאתנו פתח בדבריו, החלה התינוקת בפינה לייבב.
"סליחה" אמר הרב, וקפץ מכיסאו. הוא מיהר אל הלול, הרים את התינוקת, הרגיע אותה, נשא אותה לשולחן והתיישב באותו מקום, מולי, כשהתינוקת בחיקו.
"מה הייתה שאלתך?" הוא שאל אותי באדיבות. השניים, הוא והתינוקת, הביטו בי כשמבט רציני נשקף מעיניהם.
השאלה קפאה על שפתיי. כשראיתי את האדם הרוחני ביותר שהכרתי, עסוק בפעילות שלה בזתי כל כך, הרגשתי שאלוקים עצמו הפריך את טענותיי.
למרות ספקותיי שעדיין היו קיימים, ועל אף התנגדותי הלא מודעת לאימהות, החלטתי לעשות את הצעד, ולקפוץ אל תהום הנישואין וההורות, בתקווה שהכול יהיה בסדר. התחלתי להיפגש עם גברים מתאימים, ועליתי על דרך המלך המובילה למטרה אחת: חופה וקידושין.
המהפכה הקופרניקאית
עם התחייבותי לדרך זו, של הקמת משפחה וגידול ילדים, התחלתי להיות מודעת למה שעמד מאחורי ספקותיי וחששותיי.
מאז ומתמיד נשגב מבינתי מדוע אני וחברותיי, שגדלנו בבתים מאושרים וטובים, החלטנו להימנע מלהעביר שפע זה לדור הבא. יכולתי להבין ילדים שעברו התעללות, ונשבעו בבגרותם שלא להמשיך את הדור. אך כולנו היינו עטופות באהבה, כל האהבה שיכלו הורים יהודיים בני המעמד הבינוני, להמטיר על ילדיהם, וזאת בנוסף לתחושת הביטחון החומרי של שנות החמישים. מדוע נרתענו כל כך מלהמשיך ולהעביר חוויות אלו לדור הבא?
ואז לפתע, עלתה בי התובנה: לא יכולנו להעביר חוויה זו הלאה.
אנחנו עמדנו במרכז עולמם של הורינו. אני עצמי, כמי שנולדה לאם בת 37 ולאב בן 44, הייתי, כמו במעשיה חסידית, בת הזקונים האהובה. הוריי העריצו אותי ואת אחי, שנולד 21 חודשים לפניי.
אבי עבד בדראגסטור שלו 12 שעות ביום, כדי לממן את שיעורי האמנות, הפסנתר ורכיבת הסוסים שלנו, ואילולא היה המורה שלנו לזמרה מצהיר שאין לי כל כשרון, הוא היה מתאמץ לשלם גם על שיעורי פיתוח קול.
הוריי חסכו כל אגורה, מעולם לא יצאו למסעדה או עסקו בתחביבים, הכול למען לימודי האוניברסיטה שלנו. אמי הקדישה את כל שעות הערות שלה לבישול ולאפיית המאכלים האהובים עלינו, ליצירת בית נוח ונעים עבורנו, לעזרה בשיעורי הבית שלנו וכן הלאה. אני זוכרת כיצד בגיל 12, אמי לקחה אותי לקניות בפילדלפייה וקנתה לי מעיל מפרווה מלאכותית, בעוד היא עצמה לבשה מעיל פשוט מבד, שגילו היה כמעט כגילי. לא הייתה בכך כל הקרבה. זו הייתה חגיגה אמיתית עבורה.
הילדים יהיו ראשונים בסדר העדיפויות שלי וצרכיי יהיו משניים לצורכיהם.
ידעתי שאם יהיו לי ילדים, לא אעביר את חוויות הילדות שלי אליהם, כי אם ההפך הגמור. התובנה החדשה שנחתה עלי היתה עבורי, לא פחות ממהפכה קופרניקאית! אני הייתי מרכז עולמם של הוריי, כלומר, הבאת ילדים לעולם משמעה, הפיכת הילדים למרכז עולמי, הפיכתם לציר שעליו סובבים חיי – הילדים יהיו ראשונים בסדר העדיפויות שלי וצרכיי יהיו משניים לצורכיהם, את חופשותיי אבלה בגני שעשועים ובאטרקציות לילדים ולא ברגיעה בטבע, וכשאלך לים אבנה ארמונות בחול ואקפוץ על הגלים ולא אקרא ספרים ואשחה לעומק.
לוותר על התרכזותי בעצמי, יהיה קשה לא פחות מהוויתור שמוותרת הזמרת הראשית באופרה, על האריה המרכזית, לטובת בתה שעל סף גיל ההתבגרות, כשהיא עצמה עוברת לשורה אחורית במקהלה.
והקושי הגדול מכולם: יהיה עליי לוותר על תחושת השליטה בחיי. ילדים הם בלתי צפויים. לא אוכל ליהנות משנת לילה של שבע שעות רצופות, לא עם פעוטות ששיניים בוקעות בפיהם, לא עם סיוטים של בני חמש. לא אוכל לרכוש לי שמלות יפות, שאינן חסינות לכתמי שוקולד. ואף חדר לא יישאר נקי ומסודר לאחר עשר דקות של פשיטה לצורך חיפוש צעצוע שאבד, שלא לדבר על טיולים מתוכננים שיהפכו לסיוט בגלל מריבות של מתבגרים.
התרגלתי לחיים שדמו לישיבות הנהלה: דיונים מנומסים, הכרת תודה הדדית, כשההגיון והיעילות שולטים בכיפה. החיים עם ילדים דמו לחיים בחווה: לכלוך ורעש ויצרים ברוטאליים שולטים בכיפה.
כלים שבירים
בעודי ממשיכה להיפגש עם מועמדים לנישואין, התחלתי להיות מודעת לחרדה נוספת ועמוקה שקיננה בי, כל אימת שחשבתי על עצמי כאם. אילו היה פסיכיאטר פרוידיאני מבקש ממני לומר מהי האסוציאציה שמעלה בי המלה "ילדים", הייתי אומרת: "יצורים קטנים ופגיעים שעלולים למות".
התיישבתי במיטתי ואמרתי: "עכשיו אני יכולה להינשא ולהביא ילדים לעולם".
במשך שנים הייתה לי תחושה, שחוויתי את אימי השואה בגלגול קודם. הרגשתי שבחיי הקודמים חוויתי את האימה שבראיית ילדיי מתים לנגד עיניי. הפחד הגדול ביותר שבהתמסרות לילדיי ובאהבתי אותם הייתה האפשרות, שתלתה מעליי כחרב המתהפכת, שילדיי ימותו. בסופו של דבר היה זה הפחד שהזין, יותר מכל דבר אחר, את התנגדותי לנסוך את אהבתי ואת חיי לכלים שבירים כמו ילדים.
ואז, לילה אחד, 14 חודשים לאחר שעברתי לירושלים, חלמתי חלום ובו קברתי, במוחי הלא מודע, סוגיה אחרונה זו. כשהתעוררתי, להפתעתי הרבה, התיישבתי במיטתי ואמרתי: "עכשיו אני יכולה להינשא ולהביא ילדים לעולם".
לזכות בלוטו
חודשיים לאחר מכן, פגשתי מוזיקאי בן 39 מקליפורניה. נישאנו חודש לפני יום הולדתי ה-39. בגיל 40 ילדתי את בתי הבכורה.
הרגשות שחשתי בחודשי האימהות הראשונים היו עונג והפתעה. כשהחזקתי את בתי בזרועותיי, חשתי מיד שמחה טהורה כל כך, שפרצתי בצחוק. לא צחקוק מנומס, כי אם צחוק מתגלגל ובריא, שלאחריו תמיד עלתה השאלה: "למה לא אמרו לי קודם שזה כל כך נפלא?"
בפעם הראשונה שהתינוקת שלי חייכה, הרגשתי שזכיתי במיליון דולר. התמלאתי בשמחה כזאת, שהרגשתי שאני יכולה לעוף, פשוט כך, להתרומם מהרצפה ולנסוק אל על.
כשהינקתי את בתי, חשתי שלווה מוחלטת, כזו שנובעת מהגשמת פוטנציאל חבוי. הוויה שקטה במקום החיפוש המתמיד שחוויתי כל חיי.
מצאתי את עצמי תוהה, איך יתכן שראיתי בכך עבודת פרך חסרת תוחלת קודם לכן? כל היצירתיות שלי גויסה כדי להסיח את דעתה כשבכתה, כדי להביא גירויים חדשים למוחה המתפתח, כדי להימנע ממלכודות ההורות הצפויות. בעבר ניהלתי ארגון, כתבתי ספר בן 640 עמודים, והרציתי בפני קהל אוהד – אך דבר מכל אלה לא הביא לי תחושות של שמחה ואושר כמו גידול התינוקת שלי.
הרגשתי שאני מסוחררת מרוב אהבה – לתינוקת שלי, לבורא עולם ולחיי המבורכים כל כך.
דבר לא יכול היה לפגום באושר זה, בעליצות קלת דעת זו. אפילו כשהחלפתי חיתולים – הפעולה שבעבר הייתה סמל לבוז שרחשתי למוסד האימהות – נמלאתי פליאה: כיצד החלב שינקה ממני (כשלעצמו חומר מופלא) מזין את מיליוני התאים השונים בגופה, ואז נפרד מגופה בסיועה של מערכת עיכול כה מושלמת ונהדרת בעיצובה. כשחיברתי את קצוות החיתול זה לזה בסיכת ביטחון (הייתי חסידה של חיתולי כותנה), הרגשתי שאני מסוחררת מרוב אהבה – לתינוקת שלי ולחיי המבורכים כל כך.
אך לתחושת האושר וההפתעה נלוותה תחושה נוספת, התחושה שהייתי קרובה כל כך להחמיץ את כל זה. מה היה קורה לו נשארתי באשרם עוד כמה שנים? מה היה קורה לולא חזרתי בי מהחלטתי שלא להביא ילדים לעולם? זה היה כמו לזכות בלוטו ולזרוק את הכרטיס הזוכה עם כל מיני פיסות נייר בלתי חשובות אחרות שמאכלסות את תחתית הארנק שלי. מעולם לא הייתי יודעת שזכיתי...
(26) עבאס עבאס, 14/11/2012 17:34
מי מחליט?
(25) חיה, 16/2/2012 20:00
תגובה ללדת ילדים
מרגש עד דמעות
(24) אמא כאובה, 10/2/2012 12:55
מבקשים אם פונדקאית
היש אישה או ידוע לכם על מישהי שמוכנה להיות אם פונדקאית לזוג הורים שנבצר מהם להביא ילד?
אנונימי, 12/2/2012 11:01
חפשי בגוגל תחת פונדקאות
יש הרבה ארגונים וגופים שמתאמים בין הזוגות לנשים
(23) אמא כאובה, 9/2/2012 12:36
אנו מחפשים אם פונדקאית לבת נשואה שמבחינה רפואית מנועה מללדת בעצמה
(22) שרה, 8/2/2012 17:17
זכתה להיות אמא
טוב שעשתה שינויים בחייה,זכתה להינשא ,ללדת ולהרחיב את המשפחה.זאת מצווה גדולה ואושר גדול.
(21) שרה, 8/2/2012 08:34
מאמר מדהים
תודה רבה על המאמר המרגש עד דמעות!. אני אמא לילדה בת שנה וחצי, מדהימה ומתוקה, אבל לפעמים באמת כ"כ קשה לי, והנה נראה שנמצא הפתרון לקושי. בעולם של היום נראה שאנחנו מנסים לנהל שני קריירות- אני במרכז האחת והילדים במרכז השני. והדברים מתנגשים ויוצרים אכזבות וכעסים. בדור של היום קצת קשה לתת את כולך לילדים כמו פעם- נהיינו אגואיסטים... הכתבה הזו האירה לי המון המון נקודות חשובות שיעשו לי את החיים הרבה יותר קלים. כל הכבוד על הדרך הארוכה שעשית!
(20) יפוצץ סלע, 15/10/2006 13:42
מדהים
המאמר יפה כל הכבוד חזקו ואמצו
בלוש, 6/2/2012 17:36
מקסים ומרגש
(19) אורית, 16/7/2006 15:30
לצערי חוויתי משהו הפוך
הבאתי לעולם ילדים במחשבה שזה יהיה נפלא כמו שאמרת בסוף, אך בעקבות כך נפלתי לתהומות נפשיים שלא ידעתי שאני מסוגלת להם , תחושות תסכול חוסר אונים וכישלון כאם רגשות אלימות כלפי הילדים שלי , זעם שלא פרופורציונלי למציאות עד היום כשבני הבכור כבר בן שמונה אני מתמודדת עם רגשות אלה במטרה כל הזמן לנסות להשתפר , על אף שאנשים סביבי אומרים שאני אמא מאד טובה ומעניקה לילדים אני עדין מרגישה גרוע כשאני נזקרת בכל הפעמים שהתינוק בכה ורציתי להטיח אותו , למזלי התגברתי ולא עשיתי זאת אך אני לא יכולה לסלוח לעצמי עד היום יש לי נדודי שינה אפילו שהילדים כבר לא בוכים בלילה אני לא יכולה לישון , כל החיים שלי השתנו מאז שגיליתי כמה רוע יכול לצאת ממני , מצד שני מתוך אשמה זו אני מותרת להם יותר מידי וגם בכך נלחמת עם עצמי על מנת להציב גבולות נורמליים.
אני מקנאה באנשים שחווים את ההורות וגורמת להם אושר ומתגברים על הקשיים והייתי רוצה להיות כמוהם כי חלמתי על משפחה עם הרבה ילדים אבל לצעריאני לא מסוגלת גרמתי הרבה נזק לעצמי ומשפחתי .
אולי בעתיד אחרי ריפוי נפשי שלי אוכל להביא עוד ילד עם כוחות אחרים אם זה לא יהיה מאוחר מידי
שירה, 5/2/2012 20:36
את בסדר גמור. אפילו יותר מזה:
לכל אמא יש שעות שבירה, להתמודד עם תינוק זה קשה, ותאמיני לי שוחחתי עם עשרות אמהות שסיפרו בדיוק כמוך מה עבר להן בראש בשעות קשות. גם עם ילדים מתבגרים יש תסכולים דומים. הבעיה היחידה שלך זה שאת לא חשופה ולא יודעת עד כמה זה טבעי להרגיש ככה ולהתגבר ו, כן, לכולן גם יש נקיפות מצפון על מה שעבר להן בראש. אז אם את יודעת שלעולם לא תפגעי בילדייך - את יכולה להיות רגועה, תסלחי לעצמך כי ביקורת עצמית מופרזת זה חסך באמונה, אין אדם מושלם, ויפה שאת מודעת לחסרונות שלך. תצליחי בכל חמודה!
יעל, 6/2/2012 13:37
כל כך מסכימה איתך שירה!
למי אין נפילות? מה שרואים בחוץ בגני הילדים - כל הנחמדות הזאת, לא תמיד הולכת עם כולם הביתה. ייסורי המצפון שלך אורית, מעידים על כך שאת אדם טוב, מצפוני וכואב. תני לעצמיך קצת קרדית! וכמו שאומרים תמיד אפשר לתקן: תזמי שיחות עם הילדים. תתאמצי ותגידי להם שאת אוהבת אותם. שאת דואגת להם. שרצית אותם! לא מאוחר. אף פעם לא מאוחר! הם יסלחו לך! ילדים תמיד סולחים להוריהם! אל תתני לתבוסה הבאה מיצר הרע - להביס אותך! וה' יעזור לך ויתן לך כוחות ואמונה!
אנונימי, 11/2/2012 17:36
ליעל
ילדים לא תמיד סולחים להורים! וגם אם כן זה משפיע על המערכות יחסים! מנסיון אישי!
יעל, 15/2/2012 07:30
התכוונתי -
שילדים תמיד סולחים - כשהורים מבקשים את סליחתם על עוולות שהם עשו. כשהם "חוזרים בתשובה" על מעשיהם. ואם הם לא סולחים - אז ראוי שיסלחו. הסליחה היא עבור המבקש יותר מאשר עבור הגורם . כשאתה סולח להם אתה סולח עבורך. כדי להמשיך הלאה.
אנונימי, 6/2/2012 13:16
לטובתך וטובת משפחתך
טיפול ראוי יכול להועיל מאוד, השימור של התוצאות מניב עד להרבה דורות אח"כ! זה הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעות עבור ילדיך, עבורך ובן זוגך! גם אם עדיין ישארו מעט בעיות זה יהיה יותר טוב מלפני!
(18) נעמי דגני, 27/6/2006 07:08
ללדת "קלי קלות" - בכלל לא
שמחתי לשמוע שלך אכן הסתדר, והבאת ילד לעולם, אך להרבה נשים, שהחליטו סוף סוף שהן רוצות, מסיבותיהן הן, שהן בעיקר לחץ חברתי של "כולם עושים ומשבחים אז כנראה זה טוב" לא תמיד יכולות להביא, ולא התברכו בילדים בחייהם, זה לא כל כך ברור שאם אתה מחליט, זה קורה, א'- למצוא את בן הזוג המתאים - זו קריאת ים סוף שלעצמה ב'- נגיד שמצאת - לא תמיד את יכולה מבחינה ביולוגית, מבחינת בן הזוג - אולי הוא לא רוצה ילדים נוספים או בכלל, מבחינת עיתוי נכון ומבחינת אלף סיבות שונות ומשונות, אז החלטת אז מה לא תמיד זה לא מאוחר מדי תודי שלך זה הסתדר, זה לא מסתדר לכולם...
יעל, 6/2/2012 13:50
נכון, נעמי.
לא לכולן זה מסתדר בסוף. אבל כל הענין, כפי שהבנתי אותו, הוא שאת קודם כל צריכה להגיע להחלטה שאת רוצה. או כמו שלימדו אותנו פעם בבית ספר: הבנת הבעיה היא חצי פתרון. קודם תמקדי לך את המטרה.
(17) זהרה, 26/6/2006 16:00
מאמר מצוין, כתוב היטב, ובכל זאת - הסתייגות
נהנתי מאוד לקרוא את המאמר המצוין, שהיה אינטליגנטי מאד, כתוב היטב ומדבר לליבן של רבות וטובות. עם זאת, הסתייגות:
לאורך כל הדרך תיארה המחברת את הרגשותיה ומחשבותיה ברגישות, בכנות מעוררת הזדהות ובעושר של גוונים. אין בכוונתי להטיל ספק, חלילה, בכנות של תחושותיה כאם. אבל הרגישות שאפיינה אותה עד כאן - נסתלקה לה. בפסיכולוגיה המודרנית מדברים הרבה כיום על מה שהיה פעם סוד אפל, טאבו, והוא שהאם פעמים רבות אינה אוהבת את התינוק מייד. מצבה הפיזי העלוב אחרי הלידה, מיעוט שעות השינה והבכי של התינוק הקטן תורמים את שלהם. האהבה באה עם הזמן, כמו כל אהבה. חבל שקוראות רבות שהזדהו עם הכתוב יאבדו אמון בקטע האחרון, משום שקשר מיידי כזה עם התינוק הוא מנת חלקן של בודדות, ואין לצפות לכך כמובן מאליו, כאילו בבת אחת ייפתרו הספקות. אם זה לא כך, זה לא אומר שאת לא בסדר.... זה יבוא בהמשך.
גילי, 5/2/2012 19:17
לא להיסחף
אמנם יש רבות וטובות שלא מתאהבות בילדיהן מיד, אך הן לא בודדות! לא צריך להגזים עם הנתונים. יש בידיך מחקרים?
בלוש, 6/2/2012 17:42
סליחה?!
כותבת המאמר הייתה מכוונת אל המטרה וכשהיא החליטה להביא ילדים היא הבינה באמת את האושר והתחברה אליו , זה שיש אמהות שלא מחוברות לעצמם ויכולות להטיח את בצינוק שלהם זה כי הם ברמת מודעות נמוכה ומשהו קטן משבש להם אץ החלים כותבת המאמר הבינה מהמקום הכי פנימי את הפחד והאמונות הכוזבות והתחבקה ממקום הרבה יותר עמוק להורות
הדס, 5/2/2012 20:20
תגובה לזוהרה. (17
שלום זוהרה. אני דווקא מאד מאמינה לה.... נכון לא לכל אישה בא רגש אימהי אוהב מיד לאחר הלידה אך יחד עם זאת ההתרגשות והאהבה שמציפה אותך בתקופה שלאחר הלידה, שבה הקושי בתוך היופי, הוא כל כך עוצמתי שכל הבכיות והתסכולים נעלמים ברגע של חיוך או שינה קצרה של תינוקך. וחוצמזה מה את יודעת על נשים לאחר לידה??? אני לא יודעת וגם את לא יודעת כי כל אחת חווה את זה בצורה מאד אישית. אני הרגשתי שמחה והתרגשות כשילדתי את ביתי, והתרגשתי מאד כששמו אותה עליי בפעם הראשונה.. עשי טובה עם עצמך או לפחות עם שאר הקוראים ואל תכלילי! טיפ ממני, תמיד תדברי בשם עצמך! אם את איבדת אמון בקטע, סבבה, אל תורידי למשהו אחר את הביטחון על מה שכתב ותגרמי לה לחשוב שהיא כתבה בצורה לא אמינה... מבחינתי הכותבת אמינה. סיפור מרגש ומעורר אמונה.
תמר, 6/2/2012 07:13
ההפך הוא הנכון
המאמר מצויין וסופו מבטא את תחושתן של רוב הנשים! המיעוט הוא שאינו ניקשר מיד לילדים. למרות חוסרי השינה, למרות החיתולים (המסריחים למרות שהם של הצאצא היקר שלי) ולמרות מצבן הפיזי העלוב. רוב הנשים שמקבלות את התינוק לידיהן אוהבות אותו ממגע ראשון.
יעל, 6/2/2012 16:50
עם הבן הבכור זו אכן היתה אהבה מאוחרת
ובאמת לקח זמן לאהוב אותו, אבל עם הילד השני זו היתה אהבה ממבט ראשון. המצבים שונים, הילדים שונים. תקופת הלידה בילד אחד היא לא אותה תקופה באחר. זה בסדר. בתנאי שאת לא שופטת את עצמיך בחומרה. אבל גם זה וגם זה - קורה.
איילה, 7/12/2016 08:32
יפה!
(16) סיגל בוטון, 8/12/2005 00:43
טעמת את המרקם ועכשיו את טועמת את היסודות
שלום לך קראתי את סיפורך המאלף אני אם לשלושה ילדים מה שקרה איתך היה פשוט תיקון שאת עברת בחיים האלה כל כך היית נגד ילדים התרכזת בעצמך למדת והגעת לרגעי אושר קסומים "לגן עדן," אך החלטת שאת לא תביאי ילדים לעולם
כתבתי גם מאמר " באפרת" אגודה נגד הפלות אם תרצי תכתבי לי לתא אימל ובשימחה אשלח לך
תראי אנחנו הנשמות לא בחרנו מתי ואיך להיוולד לעולם ואיזה צורת חיים כך ניקבע על ידי הקדוש ברוך הוא הכוח האלוהי כל ילד כל אדם יש לו זכויות וגם חובות נכון שהעולם הזה הוא כצינור מעבר נכון שהוא יפה וגם מכוער נכון שלפעמים בלתי ניסבל ואנו רוצים רק לברוח אבל אל נישכח עצם זה שאנו פה בני אדם לא משנה יהודי או לא אנו שואפים להתמודדות עם דברים {אני דרך אגב חילונית אבל מאמינה בדרכי האל} ללחצים ללמד דברים לתת מעצמינו לאחרים אלו שזקוקים את יודעת את באת דרך אהבה דרך טהורה וכך גם אני וכל אדם אחר בעולם הזה ואם תחשבי על זה מבחינה רוחנית זאת השלמה כלומר החלש והחזק אין מה לעשות הריק והמלא אדם לתוך אדם חום הגוף המחשבה שאיזה נשמה מחכה בפתח מחכה להגיע וליצור מישפחה נשמה שיכולה להשפיע על העולם הזה רק בטוב אין לנו זכות לפגוע בהלך החיים שזה בילדים והילדים בטח כבר שכבר הוכח לך לפעמים מציגים לנו את עצמינו במין מראה בלתי ניראת
מראים לנו דברים מגלים עלינו דברים ויותר חשוב יודעים לתת לנו אהבה לא סתם אהבת חינם לא אהבה ריקה אלה אהבה שבאה מתוך נשמתם אם ילד אוהב אז תדעי שהוא יעשה הכל בשבילך גם כשהוא מיתגבר וכמובן זה החיים שלנו יש לי חברות רווקות אחד רוצה להיתחתן וגם השניה אך זה לא הולך הכל יש להם בבית פרטיות יכולות לישון מתי שרוצים לקרוא ספר להיות עם מחשב להיסתכל טלויזה הכל הכל אבל יש להם גם ריקנות ריקנות גדולה
ואת הריקנות הזאת מגלים כאשר מגיעים לאמצע החיים ואני מיתכוונת לגיל 60 והלאה כמה זמן נישאר צעירים כמה זמן ניתרכז בעצמינו ונישאף לעוד חברים לעוד כאילו"מישפחה אחת של חברים," זה לא נכון זאת אשליה הדבר האמיתי הוא שתוך כדי הבאת ילדים לעולם וגידול מישפחה את מפתחת את האני שלך יותר כלומר האני שלך מיתחלק במימדים אין סופיים ואת יכולה ללמד ללמוד ולהיות בטוחה כי כאשר תהיה מבוגרת יהיה מי שיקשיב לך ברצינות ואני אומרת עוד משהוא יש אנשים שבוכים לאלוהים כל יום תביא לי ילד ולא משנה באיזה גיל הם יש להם הכל בית מסודר ונקי אין בעיות של חובות הכל"רגוע" אצלהם אז למה הם צריכים ילדים ביכלל?
אגיד לך למה זה הרגשה של החמצה הרגשה של תיסכול לא ביגלל שלכולם יש וזה סטיגמה אלה ביגלל שאני רוצה מישהוא לחבק כמו שילד מחבק את הדובי שלו ואת יודעת מה יש לי עוד מהשוהא להגיד לך את יודעת למה יש ילדים נגיד עם בעיות כל מיני יש גם כאלה עם בעיות נפשיות שיש להם אחים וכל טוב בבית ואוהבים לישון עם הרב ה דברים כי יש להם ריקנות פנימית אני יודעת כי יש לי בן כזה ויש לי עוד שניים מוצלחים והוא מוצלח מאוד והוא כרגע בטיפול אבל חובתי אני לא רואה את זה דרך אגב כחובה אני רואה זכות אלוהים נתן לי אור לגדלו ולהשליח עליו את האור שלי על מנת שירגיש קצת שימחת חיים אז ילד זה שימחה וכך גם את בדרך בהתחלה התמלאת ב"אנרגיות טובות התרכזת בעצמך" היה לך שקט היה לך מרחב האמנת בגילגול נשמות אבל פחדת להביא אותן לעולם ביגלל שפחדת שהם יפרצו למעגל שסבב אותך כל השנים האלה הבדידות הקשה כי אם לא היית מאמינה בדרך ההיא הית רואה את הדברים בצורה הגיונית יותר
אבל לבסוף אלוהים נתן לך בשניה אחת להבין היכן טעית והבאת בת ובטח עוד ילד או שניים לעולם אז זה שווה יותר מהכל ואני מברכת אותך בהרבה הרבה אהבה והרבה תובנה נכונה אשר תקדישי למשפחתך היקרה וזה בעצם יעודיך בחיים כל טוב לך סיגל בוטון
(15) גאולה, 14/11/2005 08:44
טלנובלה אמיתית
מרתק ממש יש כאלה הרבה בחורות צעירות שלא
מבינות את המשמעות שלהיות אמא איגוזים לכן שווה הסברה ולא בקטע הדתי אלא בתחומי החיים שכולם יקימו בית בישראל שיהיו הרבה יהודים.............
(14) מרים, 21/10/2005 12:44
כל בחירה בלב שלם היא טובה
מאמר מאוד יפה ונוגעל ללב.
לדעתי בעולם יש שפע בכל מקום. וכל בחירה שבן אדם עושה בלב שלם היא בחירה של טוב.
גם אם לא היית מחליטה ללדת , אם היית שלמה עם ההחלטה שלך היית נמצאת במקום לא פחות טוב מן המקום שאת נמצאת בו עכשיו.
אני חושבת שהסיפור האישי שלך הוא סיפור שמביע שמחה שלך מההחלטות שעשית.
(13) שנית, 5/6/2005 09:08
עם כל הכבוד
ילדים זה לא חובה.
ויש כאלה שילדו והחיים שלהם אומללים מאוד.
אז יופי לך שאת שמחה עם הילדה שלך...באמת
אבל יש כאלה שזה לא מתאים להם.
אף אחד עוד לא כתב כתבה כמה הוא סובל מהילדים שלו...כמה הוא מתחרט על הצעד שעשה...כמה היה מעדיף להחזיר את הגלגל לאחור ולחזור לחיים האמיתיים שלו.
אנשים לא מבינים שילדים לא מתאימים לכל אחד.
(12) רעות, 15/1/2005 22:11
למרות שאני בת 23 אני מחשבתי לגבי ילדים היא די דומה לכותבת המאמר אך אחרי שקראתי את המאמר מחשבתי התשתנתה במעט אך בטוחה שאני שלבסוף שהיא תשתכנע סופית . תודה
(11) אנונימי, 4/1/2005 08:15
תגובה
קראתי את המאמר המדהים שלך. אני בת 29+, נשואה, וגם לי יש הרבה לבטים וחששות מלהביא ילד לעולם, יצור קטן שיהיה תלוי בי ומהאחריות העצומה הכרוכה בכך. במאמרך השרית עלי בטחון ואני מקווה להיות אמא טובה, ובעיקר אני מקווה, כמו שאמרת, שאני לא יהיה כבולה ושאנהל את חיי פחות או יותר כמו עכשיו, בחופשיות.
תודה
שני
(10) אפרת הירשפלד, 17/8/2004 01:39
מאמר מרגש ונוגע ללב
המאמר מרגש ונוגע ללב ויש הרבה מה ללמוד ממנו. אני שמחה בשבילך שהשכלת בסופו של דבר לעשות את הצעד, גם אם הוא נראה מפחיד וזכית להרגיש את החוויה המדהימה של לידה, הורות והבאת ילד לעולם. לדעתי, זוהי חוויה שכל אישה חייבת לחוש ולו רק פעם אחת בחיים.
(9) אפרת הירשפלד, 17/8/2004 01:35
מאמר מרגש ונוגע ללב
המאמר מרגש ונוגע ללב ויש הרבה מה ללמוד ממנו. אני שמחה בשבילך שהצלחת בסופו של דבר להשכיל לעשות את הצעד, גם אם הוא נראה מפחיד וספו של דבר זכית להרגיש את החוויה המדהימה של לידה, הורות והבאת ילד לעולם. לדעתי, זוהי חוויה שכל אישה חייבת לחוש ולו רק פעם אחת בחיים.
(8) nissimlev, 7/8/2004 01:33
יש לך אהבת חיים כמו שלהורים שלך .
בטור אמרקאית העברית שלך הרבה יותר טובה ממני ורוב האננשים .טוב אחרריי הטוב איך שעברת מה שעברת ניראה שהדברים נפלו לך בסדר והחסד כניראה לא עזב אותך לגמריי בכל שלב ושלב ואת מיתפתחת אם הזמן לאן שמובילה הרוח .אז ככה הגלגל עושה אותו סיבוב בערך אמיך הולידה בגיל מבוגר והקדישה את חייה לילדים את הולדת בגיל מבוגר ומקדישה את החיים לילדה יש לך אהבת חיים כמו שלהורים שלך ונהינת מהתינוקת שלך אז ככה הכל בשלבים.
נו ניראה איך יתפתח השלב הבא שלכם . מקווה שלא תיפלי בידידות .נסים.
(7) יעל, 21/7/2004 04:36
תגובה למספר 6
אילו היינו תמיד עוקפים את הבעיות והצרות שלנו, היינו עסוקים מידי רק בזאת ולא מתמקדים בחיים.
אדם אינו מחליט החלטות כאלה על בסיס של:יהיו בעיות או לא. אלה בדיוק החיים שלנו. כמו שהם. ועלינו מוטל לנסות ולשפר אותם, להתעלות מעל , והדרך שבה אנחנו פותרים את הבעיות ויוצאים מהם, הם החיים עצמם. הם הנסיון שלנו. ואין חיים בלי נסיון, ולמרות הכל ואחרי כל הבעיות הקטנות והגדולות, החבטות שאנחנו מקבלים בחיים הם המבגרים אותנו, מהם אנחנו לומדים ומהם אנחנו יוצאים שלמים יותר-כמאמר רבי נחמן מברסלב-אין שלם יותר מלב שבור.
ומי יודע? אולי זה התיקון שלנו!
אני מאחלת לך שתשכילי לראות את הדרך ולדעת את הנתיב!
(6) אנונימי, 20/7/2004 09:41
מאמר מאוד יפה ומעניין, אבל- נקודה למחשבה:
מאמר מאוד יפה, ומאוד מחמם את הלב. נהניתי לקרוא אותו מאוד. מצד שני עלתה בי השאלה- מה אם הזוג לא תמים דעים בנוגע לחינוך הילד- אם מלכתחילה בני הזוג לא מסכימים על שיטות חינוך ודרך חיים כזו או אחרת- האם גם במקרה כזה לא כדאי להם לוותר על ילד? (בהנחה כמובן שכזוג הם מסתדרים יחד נהדר, אך הבעיה תצוץ כשיצטרכו לחנך את ילדם...) אולי קיימים מקרים בהם כדאי לשקול דווקא לא להביא ילדים לעולם כדי לא לגרום אח"כ לעימותים מיותרים במשפחה ואולי חלילה אפילו לגירושין?
(5) יוסי, 20/7/2004 08:57
לצערנו
גם אלה שרוצות להביא ילדים לפעמים יש להם נסיונות שהן לא מצליחות לעמוד בהן כמו אם אומרים לה שרואים באולטרא-סאונד שיש בעיה מסויימת לילד חס ושלום אז בהנד עףעף מחליטים לעשות הפלה שכידוע זה רצח.
בנוסף לכך יש כאלה שחושבות או שיושבות להם על הראש עובדות סוציאליות מרושעות שאומרות להם את לא יכולה להביא ילד נוסף כי אין לך כסף לגדל אותו או אם תלדי אותו אנחנו ניקח אותו ממך לאימוץ והם מתאמצים להביא את האשה להפלה מהירה ממש רשעים ארורים.
לכן אשה צריכה לפחות לקיים את המטרה שאליה היא באה לעולם כמו הגבר והמרטה היא ליישב את העולם שזה רצון הבורא המצווה הראשונה בעולם "פרו ורבו ומילאו את הארץ...."
ולא צריכה לעולם לבצע מטרה וגם אם רופא אומר כן יש להתייעץ בנושא עם רב מוסמך כי זה נושא של חיים ומוות ולא דבר של מה בכך אני אישית ממליץ למי שנקלע לא עלינו למצב כזה חס ושלום לפנות לראש ישיבת המקובלים בירושלים ישיבת השלום הרב המקובל דוד בצרי שליט"א להתייעצות בכל נושא שכזה.
(4) מירי, 20/7/2004 04:20
לאם מיוצרות העם היהודי
אם כל האינטרנט נוצר רק למאמר זה - דיינו.
ברוכה הבת של הרבי.וגם ז'איראם זכור לטוב.
(3) יעל, 20/7/2004 00:46
השיבה מהודו..
למרות כל התורות הנכריות, מקומו של כל יהודי הוא בבית.
אין עומק כעומקה של תורה, אין כמו השלוה שהיא נוסכת, ואת יודעת מה? אמהות זה התפקיד הראשון של האשה. וזוהי זכות גדולה, הידיעה שמשהו ניטע בך ומתפתח לממדי אדם, חושב,יוצר,מדבר,ומעביר לדורות הבאים, והכל ממך{!} ממש דם מדמך, זוהי תחושה עילאית!
אסור למעול בתפקיד הזה. ומה אם לא זו ההגשמה העצמית במילואה?
(2) שרונה סובל, 19/7/2004 04:00
הקסמת אותי
הזדהיתי עם כל מילה. הבעת עצמך באופן יוצא דופן, מרגש, אמיתי ורב השפעה. הנני בת 40 גרושה ונדמה היה שאני כתבתי המאמר למעט שלב הבחירה של "להביא נשמה לעולם". אני יודעת שבזכות מילותייך החכמות והחמות אהיה אם. כעת נותר לספוג עוד מעט חופש, עוד קצת סדר ובעוד כשנה להזמינך לברית. באהבה שרונה. יום טוב.
(1) סיגלית, 18/7/2004 07:06
אני שמחה בשבילך שזכית להיות אמא
את התחושה הנפלאה הזאת רק אמא יכולה להבין. מאמר מקסים ועמוק.