מר וינברג, המנהל, התקשר ואמר שהוא שמח לבשר לה שהיא התקבלה לעבודה. נירה שמחה כל-כך, עד שכמעט נפלטה צווחה של אושר מפיה אל אזנו של מר וינברג. סוף-סוף תהיה לה עבודה. עבודה מסודרת וקבועה. לא עוד אלתורים, ניקיונות ושמרטפות. מתי היא תוכל להתחיל? כן, מחר בבוקר, בשמונה וחצי. היא תבוא, וודאי. "כן, תודה מר וינברג, להתראות".

זו הפעם השניה שלה בבניין המשרדים המפואר. בפעם הקודמת היא באה לראיון וכעת היא במעלית בדרך אל המשרד שלה. היא אמנם רק מזכירה, אבל במשרד הפרסום של מר וינברג העדיפו לקרוא לזה מנהלת לשכה. כן, גם היא העדיפה להיקרא כך בסתר ליבה. כעת תוכל לשלם את החוב במכולת, להחזיר את רננה בת העשר לחוג הפסנתר במתנ"ס, להזמין קייטרינג לבר-מצווה של יניב ואפילו... רצף המחשבות המתוקות נקטע כשדלת המעלית נפתחה בקומה השמינית. מר וינברג הוביל אותה למקומה, כינס את העובדים וערך הכרות עם כולם. "הנה דודי – מנהל מחלקת מכירות, זו אביטל התקציבאית, ואלו הם דפנה, עודד, מאיר, איציק ורפי. אה, וגם בלה, כמובן. צוות הסוכנים המוכשרים שלנו".

כשכולם התפזרו, מר וינברג הסביר לנירה את תחומי עבודתה בקווים מאוד ברורים. היא לא תכין קפה, ולא יבקשו ממנה להוריד את שקית הזבל בסוף היום. היא תטפל בהזמנות ובחומר השוטף ותקבל הוראות רק ממר וינברג. "הדבר הכי חשוב שעליך לעשות," אמר לה, "הוא לקבל את הטלפונים ולהעביר את הפניות אל הסוכנים לפי הסדר. כל סוכן יקבל בתורו את הפניות, אני לא רוצה שתדלגי על מישהו אם הוא לא נמצא. תיקחי הודעה, זה חשוב מאוד. את מבינה?" נירה היססה לרגע. "כן, נראה לי שהבנתי" אמרה. "זה באמת מאוד פשוט" חזר והסביר לה "הסוכנים מקבלים את המשכורת על פי עמלות ובונוסים מכל עסקה שהם סוגרים, לכן חשוב שלא תדלגי על מישהו חלילה. את תקבלי את המשכורת בתחילת כל חודש – לא משנה לכמה שיחות ענית ובכמה עניינים טיפלת, המשכורת שלך, בניגוד לסוכנים, תהיה קבועה". מר וינברג סיים את דבריו בלחישה.

תחילתה של תרעומת

חמישה חודשים, עברו על נירה בנעימות. כמעט בנעימות – אם לא מחשיבים את מאיר שתמיד נראה כועס, תמיד יצא בזריזות בלי לומר שלום, אף פעם לא הגיע בזמן ובכלל – הוא הרבה להביא את הילדים שלו לעבודה והם עשו כזו מהפכה... אז מה אם הוא עושה לה פרצוף חמוץ. הרי מר וינברג, רק הוא יכול לתת לה הוראות. והוא הרי כל-כך נחמד אליה והעבודה נותנת לה הכנסה יפה. הוא באמת איש מקסים. אף פעם לא ראתה אותו כועס, אפילו לא על מאיר, גם אם הוא לא הגיש את הדו"חות בזמן ואפילו כשהילדים שלו שברו בטעות את האקווריום שעמד בכניסה לחדר של מר וינברג.

עם הזמן הכעס על מאיר שעצרה נירה בקרבה הלך וגדל, עד שהיא לא הייתה יכולה להתעלם ממנו. נוכחותו במשרד השניאה עליה את העבודה.

"אני לא יכולה לסבול את זה יותר" אמרה פעם לאיציק, אחרי שמאיר יצא מהמשרד.

"אני לא יכולה לסבול את זה יותר" אמרה פעם לאיציק, אחרי שמאיר יצא מהמשרד. "מה עשיתי שמגיע לי יחס כזה?".

"עזבי" השיב לה "כולנו סובלים ממנו. אבל כל עוד אני סוגר עסקאות בשקט, והמנהל שלנו בעצמו שותק, אז ממש לא אכפת לי."

לנירה היה אכפת. למה היא צריכה להזמין כל שבוע כלי כתיבה חדשים לאחר שהילדים של מאיר ציירו ואיבדו את כולם? למה הוא לא עונה לה אפילו כשהיא זו שפונה אליו בברכת בוקר טוב? "יחס גורר יחס" חשבה, ומאותו היום התחילה לדבר אליו בקרירות וביובש.

החלטה גורלית

ככל שעבר הזמן, היה נראה לנירה שמאיר עושה לה "דווקא", והפעם הוא כבר ממש הגזים: לפני כמה ימים הרים את קולו עליה כאשר רשמה רק את מספר הטלפון של לקוח בביתו ולא את הנייד. "אני משתתפת בצערך" אמרה למאיר בנימה צינית מתובלת בשמחה לאיד. והיא כבר ידעה כיצד תראה לו מה זה לצעוק עליה. אז מה אם הוא לחוץ? אז מה אם זה לקוח חשוב? מה עדיף, שלא יקבל את ההודעה בכלל?

בהתחלה היא קצת היססה, אבל החליטה לעשות את זה וזהו. זו הרי ההזדמנות לה חיכתה. מאיר יצא. הטלפון צלצל – לקוח על הקו. "כן, מאיר יוותר על התור שלו הפעם." והיא העבירה את השיחה לאיציק – הבא ברשימה. רק ליתר ביטחון, נירה סימנה לעצמה את הדבר ביומן. כך היה גם בשבוע לאחר מכן. התור של מאיר. "הוא לא נמצא? לא נורא. נדלג עליו. אה, רגע, גם איציק לא נמצא? נבדוק מי אחר כך ברשימה או שאולי נרשום לאיציק הודעה...?" ובכל זאת בסוף היום, כשמר וינברג אמר לה בחיוך סמפטי "להתראות מחר" ויצא, סימנה שוב ביומן את כל מה שהיה.

בישיבה השבועית, הציג דודי – מנהל מחלקת מכירות, את הגרף: ברור כי מאיר היה בירידה. נירה החליטה לא להסתכן, ורק מידי פעם היא דילגה על התור של מאיר.

דפנה ובלה שיתפו את נירה בשמועה, שאם מאיר לא יחזיר את היקף המכירות שלו למצב שהיה, הוא יפוטר.

בסוף החודש, דודי תלה את הגרף על הלוח בחדר הישיבות. לא היה צורך בהסברים. היה ברור שמאיר בבעיה: חמישה שבועות במגמת ירידה. מר וינברג נשאר לדבר איתו ביחידות אחרי הישיבה. מאיר יצא משם בפנים נפולות, וטרק את דלת המשרד. במשך שבועיים הוא לא הביא את הילדים אפילו פעם אחת, אבל נרדם כמה פעמים במהלך ישיבה. דפנה ובלה שיתפו את נירה, בלחש כמובן, בשמועה, שאם מאיר לא יחזיר את היקף המכירות שלו למצב שהיה, הוא יפוטר. נירה רצתה לומר שזה מגיע לו, אבל לפני שהספיקה הדלת נפתחה. מאיר עמד שם, עם עיגולים שחורים סביב העיניים.

"נירה, סליחה, אפשר לדבר איתך?" דפנה ובלה יצאו. מה הוא רוצה? לא יכול להיות שהוא יודע... חשבה נירה.

"רציתי, אה... לבקש ממך טובה" אמר.

"ממני?" נירה התפלאה וכבר הייתה מוכנה לשמוע איך הוא מבקש שתיצור קשר עם כמה לקוחות ו... "אשתי בבית חולים ואני צריך להיות איתה. את תוכלי, אולי, לשמור על הילדים שלי, אחרי העבודה? לא הצלחתי להשיג אף אחד אחר... רק לשעה-שעתיים... בבקשה?"

נירה נדהמה. היא לא ציפתה לזה. "כן, כמובן" אמרה. רננה במתנ"ס עד תשע ויניב לומד לקרוא את הפרשה לבר מצווה. "כן. אני אבוא. איפה אתה גר?" שאלה.

מאיר נתן לה את הכתובת וגם מפתח. "תודה רבה" הוא אמר "אני צריך להתנצל על הטרחה שאני גורם לך, גם כאן בעבודה..."

הקערה מתהפכת על פיה

נירה סובבה את המפתח. המראה שנגלה לעיניה היה עצוב: הדירה מוזנחת ומלוכלכת, ערמות של כלים וכביסה. היא לא הספיקה להתרשם הרבה כי הילדים של מאיר נכנסו אחרי דקה. היה ברור שהם במבוכה, ופשוט התיישבו בשקט על הרצפה להכין שיעורים. נירה חיפשה משהו במקרר כדי להכין להם ארוחה. "לא צריך" אמר הבן "אנחנו לא כל כך רעבים..." הוא הביט אל אחותו, והיה ניכר שהם מתביישים.

"אבא עסוק מאוד כל הזמן, כי אמא לא עובדת. היא בבית חולים." הוסיפה הבת הקטנה בתמימות של ילדים "ואנחנו לא יכולים לקנות במכולת כי המוכר אמר לאבא שאנחנו חייבים..." נירה סימנה לילדה שתפסיק לדבר. "עכשיו תגמרו להכין שיעורים" אמרה. נירה הלכה לחדר האמבטיה והתבוננה במראה. היא הביטה בפניה וראתה שדמעה קטנה זולגת לה על הלחי. נדמה היה לה שהדמות של מאיר השתקפה מתוך דמותה שבמראה. נירה נגבה את הדמעות וחזרה למטבח. "קחו" היא אמרה לילדים והוציאה שטר של חמישים שקל מתוך הארנק. "תקנו לכם פלאפל או פיצה במרכז למטה." הילדים יצאו בשקט וחזרו אחרי זמן מה. "עכשיו, מי רוצה לעזור לי לעשות קצת סדר?" שאלה. הם שטפו כלים ונירה קיפלה כביסה. מתחת לערמה נראה עכשיו פסנתר ישן. "אמא שלנו מנגנת עליו. היא הייתה מורה לפסנתר" סיפרו לה הילדים בגאווה.

מאיר חזר. "הבית קיבל קצת צורה" אמר. "זה הילדים סידרו, הם פשוט נהדרים." ענתה לו. "הם באמת ילדים טובים, לא הכרתי אותם. להתראות מחר".

בדרכה הביתה מחשבה אחת ויחידה ניקרה בראשה של נירה – אני חייבת ללמוד לדון לכף זכות.

בדרכה הביתה מחשבה אחת ויחידה ניקרה בראשה של נירה, באיזו קלות גזרתי את גזר דינו של מאיר... כמה קל היה לי לבוא לידי החלטה מבלי לראות את התמונה הרחבה. נירה הביטה סביבה על האנשים ההולכים לצידה ברחוב. היא הרגישה כאילו ראייתה התרחבה. הם כבר לא נראו לה כסתם בני-אדם שחיים רק בהווה אלא כדמויות אשר העבר והעתיד נמשכים מהם ומרחיבים את היותם ברגע זה. מה אני יודעת?! אולי המצב הכלכלי בביתה של האישה ההיא בכי רע... אולי לגבר ההוא יש ילד מאושפז בבית חולים מזה זמן רב... – אני חייבת ללמוד לדון לכף זכות.

נירה הרגישה שהיא הופכת לאדם אחר, שמשהו השתנה בה. היא כבר לא תחזור להיות מי שהייתה. לא כל עוד הדבר תלוי בה.

עולם חסד יבנה

לראשונה מזה זמן, נכנס מאיר למשרד, אמנם באיחור, אבל עם חיוך קטן.

"אשתי ביקשה להודות לך" אמר. "היא משתחררת היום וחוזרת הביתה."

נירה, הניחה לרגע את הטלפון, הוציאה את היומן מהמגירה, הציצה בו ואמרה: "יש לך לקוח חדש, אני מעבירה אליך את השיחה." מר וינברג שבדיוק נכנס, אמר למאיר: "אני מקווה שאתה בדרך הנכונה." את נירה הוא שאל "איך זה שהוא מחייך?" נירה הציצה שוב ביומן במספר הלקוחות שנשאר לה להשלים למאיר, אבל מר וינברג לא חיכה לתשובה.

"אפילו מעשה אחד קטן, יכול להשפיע על חיים שלמים של הבנאדם..."

כשנירה חזרה הביתה ורננה, הבת, שאלה "למה הפסקת לי שוב את החוג במתנ"ס?" היא חייכה, שתקה רגע ואז אמרה: "את תלמדי אצל אשתו של מאיר, שעובד איתי במשרד. שמעתי שהיא המורה לפסנתר הכי טובה בסביבה." אחר כך פנתה לבעלה שהשתומם על ההחלטה: "אתה יודע, הדברים הקטנים האלו עושים את כל ההבדל. אפילו מעשה אחד קטן, יכול להשפיע על חיים שלמים של בן-האדם..."