אבן בוחן חשובה לבחינת משמעות השואה, היא העובדה, שהשואה עדיין חשובה בעיני אויבי העם היהודי עד כדי כך, שהם רוצים למחוק את זכרה לחלוטין.

הם חסרי סבלנות: למה העם היהודי מתעקש לזכור את השואה? למה לא לשכוח אותה ולהמשיך הלאה? אותו מנגנון שהתעלם מרציחתם של שישה מיליונים מתנגד כיום לזכירתם. תשכחו מזה, הם אומרים ותמשיכו הלאה. איזה טוב יוצא מזה שזוכרים את השואה?

קיימות מספר סיבות לניסיונות הללו, למחוק את זכר השואה ולהכחישה:

  • זכרה מעניק עוצמה רוחנית לעם היהודי.

  • הוא מחזק את זכות קיומה של מדינת ישראל.

  • הוא יוצר אהדה כלפי העם היהודי.

  • הוא מוסיף הילה של גבורה לעם היהודי, שהצליח לשרוד את הטרגדיה ולא רק לשרוד, אלא גם לפרוח.

  • זכרה מחייב את המכחישים, לעמוד מול הפוטנציאל האפל, הטמון באנושות וטמון בהם עצמם.

  • ואולי הסיבה הראשונה במעלה היא, שברגע שהשואה תישכח, תישכח גם שותפותם לפשע, או לפחות הסכמתם שבשתיקה והם ישתחררו מנטל זה.

טבע האדם 'רע' מיסודו

אך השואה חשובה, בשל הלקחים החשובים שתקופה חשוכה זו מלמדת אותנו.

בין הלקחים האלה קיימת העובדה, שרוע ושנאת-חינם, הנם חלק מהמציאות הקיימת בעולמנו. לבני-אדם יש יכולת עצומה לרוע ואם זו נותרת ללא כל פיקוח, היא עלולה להרוס את העולם. התפיסה שטבע האדם טוב מיסודו, אינה רק ילדותית ונאיבית, אלא גם מסוכנת ולא נכונה.

התורה עצמה מגלה לנו, ש"יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא). האדם אינו נולד טוב, אלא עליו להפוך לכזה. אם באמצעות בניית אופיו, ריסון האינסטינקטים הבסיסיים שלו ובאמצעות הכרה בכוחות זהים לשלו ובאלה שמעליו.

השואה מראה לנו לְמה יכולים בני אדם להפוך, כשהם משחררים את החייתיות שבתוכם.

היא מלמדת אותנו, שעלינו להיות ערניים לקיומו של רוע, הן בזולת והן בנו-עצמנו. ברגע שאנו מודעים לכך, אנו יכולים לעקור אותו מן השורש. מטרתן של מצוות התורה, היא לסייע לאיכויות שבתוכנו, להתגבר על החיה שבקרבנו.

אנו למדים מטרגדיה זו, ששתיקה בפני הרוע, כמוה כשיתוף פעולה אתו, עידודו וחיזוקו.

יתר על כן, אנו למדים מטרגדיה זו, ששתיקה בפני הרוע, כמוה כשיתוף פעולה אתו, עידודו וחיזוקו. ההיסטוריה מלמדת אותנו, שהרוע מנצח כשאנשים טובים דוממים. אך כשאנשים טובים קמים כנגד הרוע, הוא נופל והטוב שורר בעולם.

בהתייחסותו הסלחנית לגרמניה של שנות השלושים, בהתעלמותו ממדיניות האפליה והשנאה שלה ובסופו של דבר, גם מרצח היהודים, עודד העולם המכונה "חופשי" את הנאצים להמשיך בדרכיהם המושחתות. התוצאה לא הסתכמה ברציחתם הברוטאלית של שישה מיליוני יהודים בלבד, אלא גם בהרס חייהם של מיליוני אחרים ובסבל אנושי שלא נודע כמוהו. טעינו כשלא האמנו לדברי הנאצים. הם הצהירו על כך במלים מפורשות קודם לכן. העולם לא היה צריך להיות מופתע כל כך.

לעולם אין להטיל ספק בכוונותיהם של רודנים. גם כיום, כשאנו שומעים את הדיבורים על החרבתה של מדינת ישראל והשלכת תושביה לים, יהיה זה טיפשי מצדנו להתעלם מכך.

השואה מלמדת אותנו, שהרוע, השנאה והאנטישמיות לא נובעים תמיד מבורות, אלא שגם חברה משכילה, מתורבתת ומתוחכמת עלולה ליפול למלכודת זו. גרמניה היתה המדינה המובילה בתחומי המדע, האמנות, החינוך, הספרות, הפילוסופיה והמוזיקה, אך עליונות זו לא מנעה מאנשיה להיות אכזריים וחייתיים. השומרים באושוויץ האזינו לצלילי קונצרטים של 'באך' כשקורבנותיהם הומתו בתאי הגזים.

יהודים על הכוונת

השואה מדגישה עובדה מעניינת: כל אימת שאנו מוצאים רוע גדול בעולם, הוא תמיד מכוון כנגד יהודים. לכל הרודנים בעולם מטרה משותפת: להטפל את היהודים. סטאלין והיטלר במאה הקודמת הם רק הדוגמאות האחרונות בשורה ארוכה של אנטי-יהודיוּת מסוכנת. איכשהו, אויבי החופש, השלום, האהבה, הטוב והמוסר, הם תמיד אויבי היהודים

יש לשפוט עם לא לפי ידידיו, אלא לפי אויביו.

מדוע משליכים הרודנים תמיד את זעמם על היהודים? משום שביהדות יש תחושה של קדושה ושל א-לוהות, המעמידה בספק את הצידוק לקיומם של רודנים. שנאת היהודים היא תמיד שנאת המוסר והאתיקה, שנאה כלפי כל מה שא-לוהים ניסה, באמצעות התורה, להביא לעולם.

יש לשפוט עם לא לפי ידידיו, אלא לפי אויביו. למרות הכאב, יהודים נושאים בגאווה ובאומץ את אותות האיבה שרוחש להם העולם. איבה זו רק מראה, שיהודים מייצגים רמת ערכים שונה לחלוטין ומאתגרים קשות את קיומו של הרוע בעולם.

לזכור ולא לשכוח

לכן השואה חשובה כל כך. זכירתה אינה רק בגדר כיבוד הנספים שנפלו למען העם היהודי, היא גם מדגישה, למרות החורבן, שאנו עדיין עם פורח ופעיל. הדבר מחשל אותנו, מעצים את אמונתנו בהבטחת הא-ל, ההבטחה לנצחיותו של העם היהודי.

לזיכרון יש חלק חשוב בחיים, הוא הדבק שבונה את זהותו של אדם. לזיכרון יש גם חלק חשוב בחיי עם, שכן לעם ששוכח את עברו אין עתיד.

הדבר נכון במיוחד לגבי היהודים, שבמהלך רוב שנות ההיסטוריה לא היתה להם מדינה, לא דגל, לא צבא ולא הגנה. מה שכן היה להם, זו התורה, א-לוהים וזיכרון לאומי.

מכיוון שאנו עם שזוכר, מעולם לא שכחנו את מקורותינו. "אם אשכחך ירושלים, תדבק לשוני לחכי" אומר דוד המלך (תהילים קל"ז, ה). מעולם לא שכחנו את ירושלים, מעולם לא שכחנו את ההיסטוריה שלנו. אילו היינו שוכחים, היינו מפסיקים להיות עם זה מכבר... בכל מקום בו נדדנו בגלות, תפילותינו תמיד כוונו לירושלים ואפילו ברגעי השמחה הגדולים ביותר, בחתונותינו, אנו שוברים כוס כדי לזכור, שכל עוד בית המקדש לא נבנה, לא תהיה שמחתנו שלמה.

הזיכרון הלאומי היהודי, הוא זה שמסביר חלקית את הישרדותם המופלאה של היהודים, כנגד כל הסיכויים.

אפילו כיום, כשאנו ניגשים לשרידי בית המקדש העתיק, אנו חשים כאבלים. יש לנו ימי צום מיוחדים, שמזכירים לנו את השלבים השונים בחורבן ירושלים, לא משום שאנו שואפים לשקוע בעצבות, אלא משום שאנו יודעים מה קורה לעם ששוכח את עברו.

הזיכרון הלאומי היהודי, הוא זה שמסביר חלקית את הישרדותם המופלאה של היהודים, כנגד כל הסיכויים. העובדה שזיכרון הוא חלק בלתי נפרד מקיומו של העם היהודי חוזרת ומודגשת פעמים רבות בתנ"ך. המונח "זיכרון" מופיע 20 פעם בחמשת חומשי התורה, ובתנ"ך כולו יש למעלה מ-300 וריאציות של המלה "זכור".

כל כך חשוב לנו, לא לשכוח את הרע, עד שמכל המצוות הקשורות בזיכרון, אחת החשובות ביותר, היא זו המורה לנו לזכור את עמלק.

מדוע חשוב כל כך, שלא לשכוח את עמלק? משום שעמלק מייצג את הרוע, את הכוח השואף להרוס כל מקום ביקום, בו ניכרת השפעת הא-ל, כולל נושאי מסריו, בני העם היהודי. אנו מצווים שלא לשכוח זאת ולהילחם כנגד עמלק בכל דור ודור (שמות יז, יד-טז, דברים כה, יז-כה). רוח עמלק עדיין חיה, ורוחו זו היא ששרתה על מבצעי השואה.

השואה מזכירה לנו, כי מטרת התורה, להעלות את האדם מטבעו החייתי ולהפוך אותו לבן אנוש. היא מזכירה לנו, שרק באמצעות עבודה מוסרית והתחברות לרוחניות, ניתן לפתור את בעיית הרוע בעולם.

כשאנו שוכחים זאת, אנו בסכנה...