שלשום התרחשו שני מקרים, שחשפו את הקשר המורכב שבין חיי בעבר ובהווה.

האירוע הראשון התרחש בבוקר, בזמן שסידרתי את השולחן הכתיבה שלי ונתקלתי בתמונות ישנות שהחזירו אותי לזמן אחר ולחיים אחרים. אז, באותם חיים, הייתי סטודנטית חילונית באוניברסיטה, קשורה קשר עמוק לתנועה לזכויות האישה. בתמונות נראינו, אני וכמה מחבריי, במצעד לכבוד יום האישה הבינלאומי. התמונות הזכירו לי את אותו היום: שלטים, נאומים, צבעים תוססים, מוזיקה, דרמה, אחווה, אחדות – אידיאלים ששווה להילחם למענם, אמונות שראוי להגן עליהן: תמיכה בנשים, מאבק למען נשים, זכויות נשים, כבוד לנשים...

האירוע השני התרחש מאוחר יותר באותו היום. בשעות אחר צהריים, הביאה לי חברה תיק גדוש בבגדים משומשים, כדי שאעביר אותו למשפחות נזקקות בשכונתנו. בתוך התיק היו גם ארבע בובות ברבי במצב מצוין. שיערן היה עדיין מבריק, ארוך ויפהפה, על שפתיהן זהר החיוך הנצחי, לשתיים מהן היו עגילים תואמים ולכף ידה של אחת מהבובות היה צמוד צעצוע יו-יו. הבגדים היו בסגנון ברבי טיפוסי.

עמדתי לשלוף את הבובות מהתיק (הן היו יכולות להיות מתנה נהדרת לבתי בת התשע), אבל משהו עצר אותי מלעשות זאת. התמונות, הזיכרונות, האידיאלים שהציפו אותי באותו הבוקר. החזרתי את הבובות אל התיק באיטיות.

אני שומרת מצוות כבר שנים רבות ובתשע השנים האחרונות אני גם אם. אך רק לאחר שנתקלתי בבובות הברבי, הבנתי עד כמה, בעצם, דומות דרכי החיים שבחרתי.

ימי הזוהר שלי כסטודנטית, בהם חייתי ונשמתי תיאוריה פמיניסטית, נראו לי תמיד צורמים, קולניים ומלאי תוקפנות לעומת חיי העכשוויים והיציבים. אך התמונות הזכירו לי אמת ששכחתי מזמן: לפמיניזם וליהדות יש מטרה משותפת: שמירה על כבודן של נשים.

דרכי הביטוי של שאיפה זו ודרכי המאבק להשגתה, הופכות את שתי האידיאולוגיות ליריבות לעתים. אך המטרה עצמה אינה שנויה במחלוקת. ממש כפי שלא הייתי מכניסה בובת ברבי לביתי כשחייתי כפמיניסטית, גם כעת ובדיוק מאותן סיבות, אינני עושה זאת בביתי הדתי.

תהיי יפה ותשתקי!

כסטודנטית שמאלנית, ייצגו בובות ברבי עבורי את ההיבט החומרני ביותר של החברה המערבית. מחיתי כנגד הצריכה המוגזמת שהן עודדו. ומה שיותר חשוב, התנגדתי בחריפות לדימוי הנשיות הסטריאוטיפי שהן ייצגו. מעט נשים בלבד זכו ליופי כזה ורבות מאלו שניסו להגיע אליו, הסתכנו באנורקסיה. הן לא דמו כלל לנשים האמיתיות שהערצתי, שיופיין אולי לא היה מושלם, אך בעיני הן היו נשים שלמות. יופיין של בובות הברבי היה חיצוני בלבד וצבע עורן היה תמיד לבן. חברותיי, הסטודנטיות שחומות העור, חשו זרות כלפי האידיאל שייצגה ברבי. חיי הפנאי שלה, שסבבו סביב ציר מרכזי אחד – "שופינג", נראו חלולים ותפלים בהשוואה לסוגיות האמיתיות מולן ניצבו נשים, שסבלו מאפליה או הגיעו מרקע חברתי מעורער.

כשיצרני הבובה ניסו להכניס לשוק ברבי מדברת, נזעמו פמיניסטיות בכל העולם על הדמות לבושת המחלצות, שפעתה בקול טיפשי: "מתימטיקה – זה קשה!". האם זו הדוגמה שאנחנו רוצים שהבנות שלנו יחקו? דימוי של אישה שאושרה תלוי לגמרי בחפצים חומריים, ללא כל מצפון חברתי או שאיפות אישיות? אני לא מוכנה בשום פנים ואופן לתת לילדיי, בנים או בנות, לשחק עם צעצוע שהרעיון מאחוריו מעוות כל כך!

לא רק המודעות הפמיניסטית שלי נשכחה באותו יום בו כמעט נתתי את הבובות לבתי. גם המודעות שלי לתורה לא עמדה במבחן. איך יכולתי לתת לילדיי לשחק, בביתי הכשר, בבובה שנראית כמו נערת אמצע של "פלייבוי"?

בסביבתי הנוכחית, ברבי מייצגת את כל מה שאני סולדת ממנו בתרבות המערבית. היא כולה גוף.

בסביבתי הנוכחית, ברבי מייצגת את כל מה שאני סולדת ממנו בתרבות המערבית. היא כולה גוף. אין בה שום דבר שמזכיר ולו ברמז רוחניות או פנימיות. ברבי מייצגת תרבות שמתייחסת לנשים כאל חפצים.

במובן זה, מתגלמות בברבי שתי הרעות החולות של התרבות המערבית, הלא-רוחנית: תעשיית הפרסום ותעשיית האופנה. אף לא אחת מהן פועלת למען נשים והרווח הכלכלי הוא שעומד בראש מעייניהן. גוף האישה מצוי בכל מקום, מקשט מכוניות, מחשבים, מדיחי כלים, כל דבר, כל עוד הוא מוכר.

ה'מודל' של ברבי תמיד היה נושא הדגל של תעשיית האופנה. מעצבי אופנה רבים התפתו לעצב תלבושות לגופה המושלם. ראוותנות, תאוותנות והפיכת נשים לחפצי נוי הם שמות המשחק כאן. מעטים ביותר מבגדי ברבי מתוכננים מתוך מחשבה על נוחות.

להיחשף רק בפני מי שמתאים לי!

למעשה, אחד הדברים שמשכו אותי ליהדות היה השוני הגמור בקוד הלבוש. עברתי כבר את "תהליך הכיעור" שנדרש מכל פמיניסטית רצינית באותם ימים רחוקים, בחוגים בהם הסתובבתי: לבישת בגדים רחבים עם שרוולים עד המרפקים, בלי איפור ותכשיטים. כל צורה של התגנדרות נתפסה כמשפילה, שכן מטרתה היחידה היתה למשוך גברים. רציתי שיתייחסו אליי ברצינות, כשוות ערך ושלא ישפטו אותי על סמך המראה החיצוני שלי. השגתי את מטרתי.

אבל משהו חסַר לי. צורת הלבוש הפמיניסטית הנוקשה שלי לא אפשרה ביטוי עצמי, צבעוניות, יצירתיות. מרדתי נגדה מדי פעם, כשענדתי עגילים ארוכים, אבל הרגשתי שצורת לבוש זו גורמת לי לאבד את החיות והמרץ שלי.

רצה הגורל ובדיוק בנקודה זו, בה חשתי שהציות לצו התנועה מדכא אותי, פגשתי אישה שגרמה לטלטלה רצינית בהשקפת עולמי בכל הנוגע לדת, נשים, ופמיניזם.

חווה ענתה לשאלותיי והתקפותיי בביטחון ובשלווה שערערו את הביטחון שלי. היא דיברה באותה שפה פמיניסטית כשלי והייתה מסוגלת להראות לי, שמקורן של רבות מהסוגיות הפמיניסטיות המעסיקות אותי מצוי ביהדות. כך למשל, שאלתי אותה פעם אחת, איך היא יכולה להתלבש בבגדים חונקים כל כך. זה היה שיא הקיץ והיא לבשה חצאית שהגיעה אל מתחת לברכיה וחולצה מכופתרת היטב, ששרווליה כיסו את המרפקים. לי היה ברור לגמרי, שדבקותה בקוד לבוש נוקשה זה מוכיח את היותה כפופה לרבנים. חשבתי שהם היו אלה שקבעו כללים מחמירים אלה. באותה עת סברתי שההלכה היהודית נכתבה "בידי גברים עבור גברים" והיה לי ברור שחוקי הצניעות אינם דבר שאישה יכולה לבחור בו.

"אני לא מוכנה להפוך לחפץ. אני בוחרת להיחשף רק בפני מי שמתאים לי, כשזה מתאים לי".

תשובתה זעזעה אותי לחלוטין. "אני לא מוכנה להפוך לחפץ. אני בוחרת להיחשף רק בפני מי שמתאים לי, כשזה מתאים לי". השימוש שעשתה בהיגיון פמיניסטי שכנע אותי, שאולי היהדות אינה מדכאת כל כך, ככלות הכול.

באמצעות קבלת חוקי הצניעות אנו מכירים בכך, שרוחניות היא ביסודה עניין פרטי ואישי. חוקי הצניעות מחדדים את הגדרתנו העצמית. כשאנו מציגים את עצמנו בצורה פחות מוחצנת, אנו מודעים יותר לעומק שלנו ולפנימיותינו וסביר להניח שנתייחס לסובבים אותנו בצורה עמוקה יותר ושטחית פחות. כיון שהפמיניזם שלי נבע מחיפוש האמת ומהיותי אדם רוחני, ההסבר שנתנה לי חווה הדהד בתוכי עמוקות.

מה שהיה עוד יותר מדהים בעיני, היתה העובדה שחווה לא חשה כל צורך לדכא את נשיותה. היא התלבשה בטוב טעם וידעה להתאים צבעים היטב. היא ידעה שהיא יותר מגוף, אך היא גם טיפחה והוקירה את נתוניה הטבעיים. היא הראתה לי איך אישה יכולה למשוך את הלב, בלי למשוך את העין. להיות יפה, אבל לא מנקרת עיניים.

הצניעות – מתת של ערך עצמי, כבוד ושליטה

ויתרה מזאת – הסתבר לי שצניעות היא דרך חיים: צורת הלבוש של אדם היא הדבר הבולט ביותר לעין. היא משקפת את התנהגותנו, את צורת הדיבור שלנו ואפילו את מחשבותינו. ביהדות, הצניעות היא מקור כוח וערך עצמי, כלי לצמיחה רוחנית. צניעות משמעה מודעות תמידית לנוכחותו של אלוקים. זוהי הסיבה שיש לשמור עליה, גם כשאנו לבד עם עצמנו. כשאנו מודעים תמיד לקיומו של בורא עולם, כל היבט של חיינו מתמלא בערך נוסף, מעבר להתגלמותו החיצונית.

אחת ממילות המפתח במילון הפמיניסטי היא "תחושת ערך עצמי". בעיני, היה זה דבר הכרחי להתפתחותה של כל אישה ולשלמותה העצמית. כשלמדתי לראשונה על צניעות, חשבתי בטעות שמדובר בדיכוי עצמי. כשהתעמקתי בדבר, הבנתי שההפך הוא הנכון, צניעות תורמת רבות לתחושת ערך עצמי.

למדתי על משמעותו של ערך זה כשקראתי את סיפור גן-העדן. לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת, אדם וחווה כיסו את עצמם בלבוש. לפני אכילת הפרי האסור, הם לא היו מודעים לערומם וראו בגופם אמצעי לעבודת השם. הפרשנות המסורתית מצביעה על כך, שהטעימה מ"הטוב והרע", גרמה להם לאבד מרוחניותם הטבעית. השקר לא היה עוד ישות חיצונית, כי אם חלק מהם. מאותו רגע והלאה, לא יכלו לראות בברור את הרוחני שבגשמי. משום כך, היה עליהם לעמעם את כוחו של הגשמי בעזרת בגדים.

במובן מסוים, מגינים עלינו הבגדים מפני טבעו החייתי של גופינו.

באופן פרדוכסלי אם כך, מאפשרת פעולת ההתלבשות לחשוף את הרוחני. הלבוש מזכיר לנו שהגוף אינו אלא כלי לנשמה ושהדחפים הגופניים ותענוגות הגוף אינם מטרה כשלעצמם. במובן מסוים, מגינים עלינו הבגדים מפני טבעו החייתי של גופינו.

כשאנו שומרים על צניעות, אנו מצהירים בפני עצמנו ובפני העולם, שהערכתנו העצמית אינה תלויה באישור חיצוני, אלא בעשיית הדבר הנכון. צניעות משחררת את השומרים עליה משטחיות ובמובן זה, גם יוצרת תחושת ערך עצמי חזקה יותר. צניעות מאפשרת לי להמריא מעלה- מעלה, גבוה יותר.

כשלא נתתי לבתי את בובות הברבי, הענקתי לה מתנה יקרת ערך הרבה יותר. הענקתי לה את היכולת לקבל יחס בזכות מי שהיא ולא בשל חיצוניותה. הענקתי לה תחושת ערך עצמי ועצמאות. הענקתי לה כבוד ושליטה עצמית. הענקתי לה את מתת הצניעות.

לעילוי נשמת המחברת - חיה רבקה ג'סל ז"ל.