בקרוב נגלה למי יש יותר כוח, למל גיבסון, או לאפיפיור יוחנן ה-13.

זמן קצר לפני מותו ב-1963, חיבר מנהיגם הרוחני של הקתולים בכל רחבי העולם את התפילה הבאה:

"אנו מבינים שאות קין מוטבע על מצחנו. במשך מאות בשנים היה הֶבֶל מכוסה דם ודמעות, כיון ששכחנו את אהבתך. סלח לנו על הקללה שהטלנו, ללא כל הצדקה על היהודים. סלח לנו, שבקללה זו, צלבנו אותך בשנית".

היתה זו הודאה מדהימה שהפכה על פניה אלפיים שנה של שנאה חסרת הצדקה. האנטישמיות הנוצרית, שנחשבה לעונש ההולם לפשעם של היהודים, הריגת ישו, הוכרזה רשמית כ"חטא גדול נגד האנושות". היהודים קיוו שהקיץ הקץ על עיוותי ההיסטוריה שהובילו להרג היהודים במהלך מסעות הצלב, לפוגרומים ואפילו, כפי שטוענים אנשי רוח רבים, גם לשתיקתו של העולם לנוכח השואה – ושאלה יכולים להיזרק לפח האשפה של התפיסות התיאולוגיות השגויות והמיושנות.

את מה שהוכר בידי האפיפיור כחטא, הקים מל גיבסון לתחיה, בטענה שזהו הסיפור האמיתי על מותו של ישו.

כמה מוזר, אם כך, שבתחילת המאה ה-21 אנו עדים לתחייתו של שקר זה. את מה שהוכר בידי האפיפיור כחטא, הקים מל גיבסון לתחיה, בטענה שזהו הסיפור האמיתי על מותו של ישו. שוב נאמר לעולם שזוהי אשמתם של "היהודים הבוגדים". בסרט גדוש אלימות איומה, אפילו ביחס לסטנדרטים ההוליוודיים, The Passion of Christ – "מסע הייסורים של ישו" מתאר סיפור המנוגד לתאורי שעותיו האחרונות של ישו באוונגליונים. לפי תאורים אלה, מוציא פונטיוס פילאטוס, באי רצון ניכר, צו לצליבתו של "בן הא-לוהים" לנוכח הלחץ הקשה שמפעיל עליו ההמון היהודי, המונהג בידי כיפא, הכהן הגדול.

לא! – לפי גיבסון לא היתה זו אשמת הרומאים. בגרסת הסרט, פונטיוס פילאטוס לעולם לא הוציא לפועל עונש אכזרי זה. מייק אוונס, כומר פרוטסטנטי מדאלאס, וראש הקבוצה הפרו- ישראלית "קבוצת התפילה לירושלים" הציע לגיבסון להוסיף שורה נוספת על המסך לאחר הסצינה האחרונה: "במהלך הכיבוש הרומי, נצלבו 250,000 יהודים, אך רק אחד מהם קם לתחיה". הדבר יבהיר לצופה הממוצע שהיהודים, ממש כמו ישו, היו קרבנותיו של אותו שלטון אכזרי. אך עד כה, שורה זו לא הופיעה בסרט. היא עלולה לפגוע במסר שעובר כחוט השני לאורך הסרט.

גיבסון דוחה את החלטותיה של ועידת הותיקן השניה, ודבק בפרשנותו המילולית של האוונגליונים. לפי פרשנות זו, היהודים הם "הרעים", שאחראים לפשע הנורא ביותר בהיסטוריה: היהודים הרגו את בן הא-לוהים. בגרסה אחת של הסרט, היהודים אומרים משפט שמזמין כמעט פעולת נקם: "דמו יהיה עלינו ועל ילדינו!". לא ברור אם סצינה זו תישאר בגרסה הסופית של הסרט, (היא נכללה בגרסה שהוקרנה למבקרי ה"ניוזוויק"). כך או כך, גיבסון משוכנע שכל החלטה שיקבל תהיה ברצון הא-ל. הוא עצמו הצהיר כי "רוח הקודש עבדה על הסרט הזה דרכי". אפילו מילותיו המרגיעות של האפיפיור יוחנן ה-13 אינן יכולות לסתור מסר פוגעני ומסכסך זה, שהועבר לגיבסון מפי הגבורה.

יש לזכור, שזה האיש שאמר על בעל הטור פרנק ריץ', שביקר את סרטו: "אני רוצה להרוג אותו. אני רוצה לשפד אותו במעיים. אני רוצה להרוג את הכלב הזה".

העניין החשוב מכל בעיניי, בסערה שמעורר הסרט, היא שיותר משעוסק הסרט בבעיה יהודית, הוא עוסק בסוגיה נוצרית. ככלות הכול, הכנסיה של ימינו והנהגתה הרוחנית, היא זו שעסקה בשאלה עתיקת יומין זו של אשמת היהודים. האפיפיור הקודם הודה בתפקידה המצער של הכנסיה בהאשמת החפים מפשע, וגילה בכך אומץ לב ניכר. האפיפיור הנוכחי, יוחנן פאולוס השני, חיזק הודאה זו כשהכיר "באחריות הנוצרים לעוולות שנעשו ליהודים בעבר במהלך ההיסטוריה". בבקשת הסליחה שלו, השתמש האפיפיור במלה העברית "תשובה".

סרטו של מל גיבסון טוען שהוליווד חכמה מהוד קדושתו. הוא מציג גרסה מופרכת של ההיסטוריה שמתאימה הרבה יותר לחברת "פוקס המאה ה-13" מאשר לאולפנים בני זמננו, המודעים לתפיסות התאולוגיות של ההנהגה האפיפיורית.

בסרט מוצג שיחסם של הרומאים לישו בסרט היה הוגן יותר מיחסם של היהודים. בהקשר זה ניתן לצטט את אמרתו המפורסמת של ג'. וו. איגן: "לעולם אל תשפטו ספר לפי הסרט שנעשה על פיו". אם לשפוט לפי הסרט, האוונגליונים מתארים את היהודים כרשעים מוחלטים ממש. לכן השאלה: "האם מל גיבסון אנטישמי?" אינה רלוונטית כלל.

קשה לצאת מהסרט בלי לשנוא את הרעים. הרעים בסרט הם, בלי כל ספק, היהודים.

אלו שתוהים האם גיבסון שונא יהודים, פשוט מחמיצים את העיקר. זה לא חשוב. אפשר להאמין לגיבסון, ולקבל את הצהרת הידידות שלו. אולי הוא מחבב אותנו. אך לא זה הענין. מה שחשוב כאן הוא המסר שמביא הסרט לציבור הרחב. במלים פשוטות, קשה לצאת מהסרט בלי לשנוא את הרעים. הרעים בסרט הם, בלי כל ספק, היהודים.

בתקופה כזו, בה דתות צריכות לשלוח מסר של פיוס, סרט כזה מתיימר להביא להתעוררות רוחנית, אך מעורר זעם שבמאות הקודמות הוביל לפעולות נקם אכזריות ביותר.

למחזות על חיי ישו, המתארים את דרך היסורים ואת צליבתו של ישו, יש היסטוריה. יהודים ידעו שהצגות כאלה מובילות ברוב המקרים לפוגרומים. לְמה עלינו לצפות כשמיליוני אנשים יראו את הסרט? יש מנהיגים נוצרים שהמחשבה שהדבר רלוונטי כיום מעליבה אותם. וויליאם דונהיו, נשיא "הליגה הקתולית לזכויות אזרח וזכויות דתיות" תוקף את אלו החוששים מ"ההשלכות הבלתי מכוונות" שעשויות להיות לדרך בה מציג הסרט את היהודים, וטוען שהם "מזיקים". כך, גם כשהיהודים חושדים שההיסטוריה עלולה להימשך גם בתקופה המודרנית – אם לא בדמות פוגרומים, אזי באצטלה מתוחכמת ועדכנית יותר – אנו מואשמים ברגישות יתר, או, מה שגרוע יותר, ברמיזה שהאנטישמיות עלולה לחזור.

אל תתנו לטענה זו להשלות אתכם. סרטים משפיעים על צורת החשיבה שלנו יותר מכל אמצעי תקשורת אחר. אינגמר ברגמן צדק באומרו: "אין אמנות שנוגעת בתודעתנו יותר מאמנות הקולנוע, וחודרת ישר לרגשותינו, לתוך נבכי הנשמה האפלים שלנו". כשאנחנו יושבים באולם קולנוע חשוך, ומסך קולנוע גדול מהחיים עוטף אותנו מכל כיוון, אנו חשים שאנו חווים את הארוע על בשרנו, ולא רק שומעים עליו. הכומר בילי גראהם, כך מספרים, בכה בכי מר כשצפה בסרט זה, וזו בוודאי לא היתה הפעם הראשונה בה שמע את הסיפור.

לאף מחזה על ישו בעבר לא היה כוח רגשי חזק כל כך, ואף מחזה כזה לא יכול היה לגרום לתחושה שהצופים נוכחים בצליבה עצמה. באף מחזה על חיי ישו לא היו פעלולים חזקים כל כך שגרמו לצופים לצרוח באימה וגועל.

מל גיבסון הגיב לביקורת בטענה שלא התכוון להאשים את היהודים. "הסרט לא טוען שרק היהודים עשו זאת. זה לא כך. כולנו אשמים. על כתפי כולנו רובצת האשמה. כולנו הרגנו את ישו".

אני רוצה להבהיר, בתגובה לדברי גיבסון, שאני מכחיש כל מעורבות אישית בענין. לא אני הרגתי את ישו, ולא אבותי הרגו אותו .

אני רוצה להבהיר, בתגובה לדברי גיבסון, שאני מכחיש כל מעורבות אישית בענין. לא אני הרגתי את ישו, ולא אבותי הרגו אותו. אירונית היא העובדה כי גיבסון, שמקבל על עצמו את האחריות האוניברסלית לפשע זה, מחליט להאשים את היהודים בביצוע הפשע עצמו. "כולנו הרגנו את ישו", הוא טוען, אבל בסרט מוצגים רק היהודים כפושעים.

האם יש לנו, היהודים, זכות לחלוק על דעתם של אלו הבוחרים להאמין בגרסה אחרת של ההיסטוריה? האם יכולים היהודים להתנגד לכוכב הוליוודי קתולי שמרני, שמפיק סרט המבטא את דעותיו הקדומות הפרטיות? אותו חופש דיבור שמעניק לגיבסון את הזכות ליצור את סרטו כראות עיניו, מעניק לנו את הזכות להביע דיעה מנוגדת לכך.

גיבסון מדבר בשם הנצרות, גם כשהוא דוחה את הכרזותיו המפורשות של המנהיג הנוצרי הבכיר ביותר. גיבסון טוען שהשאיפה להפיץ "אהבה וסליחה" בעולם מנחה אותו, בעודו מדגיש את הסטריאוטיפ היהודי שהוביל, במשך אלפי שנים, לשנאה ונקם.

גיבסון מפרסם את סרטו כ"סיפור המבוסס על עובדות היסטוריות", על שעותיו האחרונות של ישו, אך תיאורו מתבסס על אמונה יותר מאשר על עובדות, וכולל סצינות – כמו זו של השומרים היהודים המכים את ישו נמרצות בעודו נלקח לכהן הגדול - שאין להן ביסוס באף מקור בברית החדשה. חלקים מסוימים בתסריט של גיבסון נכתבו בהשראת חזיונותיהן של שתי נזירות, אחת מספרד של המאה ה-17, והשניה מצרפת של המאה ה-18.

הכנסיה עצמה התקדמה בצעדי ענק לקראת פיוס והשלמה עם היהודים, אך סרטו של גיבסון צועד צעדי ענק אחורה, לעבר תמונה סטריאוטיפית, שמעודדת התעללות ביהודים. זכרון השואה הולך ומתפוגג, ואנשי רוח מצביעים על גל של אנטישמיות ברחבי העולם. בימינו אלה, השפעתו של סרט כזה, המשווק להמונים, ומסית בלהט דתי כנגד היהודים, במסווה של נאמנות לאוונגליונים – גרועה יותר מזו של "הפרוטוקולים של זקני ציון".

למרבה הצער, יתכן שדווקא פרסומו השלילי של הסרט, יגביר את הפופולריות שלו מאוד. לכן אני מתפלל שהצופים יבינו שמבחינה רוחנית, הסרט הוא כישלון חרוץ. לא זו בלבד שהסרט הינו אנטי-יהודי ואינו מתייחס לנזק שהוא עלול לגרום ליחסים בין יהודים ולא-יהודים, הוא גם לא-נוצרי ברוחו.

מאמר בנושא קרוב: "מסע הייסורים" של מל גיבסון