לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




וידויו של טלויזיהוליק

וידויו של טלויזיהוליק

החלטתי להפסיק לראות טלוויזיה למשך שבוע שלם, ותאמינו לי – זה לא היה פשוט.

מאת

הייתי אחד מאותם ילדים שגדלו על ברכי הטלוויזיה. לוח הזמנים שלי היה מאוד צפוף:

אחרי יום לימודים ארוך, חזרתי הביתה מבית הספר ב- 16:30, בדיוק בזמן להספיק לראות סרטים מצוירים. ב- 17:00 ציפתה לי שעה שלמה של השידורים החוזרים של עלילות ג'ק טריפר, ב"שלושה בדירה אחת". ב- 18:00 היו חדשות, שעליהן יכולתי להרשות לעצמי לוותר בשלב זה בחיי, ובמקום זאת אכלתי ארוחת ערב. ב- 19:00, הגיעה השעה ל "גלגל המזל" או למה ששודר באותו יום ב- 19:30, "רמינגטון סטיל". לאחר מכן שודרה בכל ערב תוכנית אחרת, שהייתי פשוט חייב לראות. לדוגמה, בימי חמישי בערב היה את "המופע של קוסבי", "קשרי משפחה", "חופשי על הבר" ועוד תוכנית סתמית כלשהי שלא זכתה לאחוזי צפייה גבוהים, אבל אני הייתי צופה בה בכל זאת.

רגע, זה עוד לא נגמר. אחר כך הייתי צופה ב"פרקליטי LA" (על זה ממש לא יכולתי לוותר) ובחצי השעה לפני השינה, בין 23:00 – 23:30, התעדכנתי בחדשות הספורט.

בסה"כ צפיתי בטלוויזיה לפחות 5 שעות ביום, לא כולל סופי שבוע (סמכו עליי, קצרה היריעה מכדי לתאר את מה שהתחולל בסופי השבוע).

בגיל 26, אני יכול לשמור על ריכוז במקטעים של 22 דקות בלבד, לפני שאני מתחיל לשוטט בדירתי אחוז טירוף.

לבסוף, הבנתי באיזו מידה אני מבזבז את חיי בישיבה מול הקופסה הזאת. בהערכה גסה, צפיתי בטלוויזיה לפחות 30,000 שעות, שהן שלוש וחצי שנים מחיי! תארו לעצמכם מה הייתי יכול לעשות בזמן שלא צפיתי בטלוויזיה! הייתי יכול ללמוד שפה חדשה, אולי סינית או סווהילי. הייתי יכול להגיע לחגורה שחורה בקרטה או שהייתי יכול לקרוא ספרים ולהפוך לאדם משכיל יותר. במקום זאת, אני יכול לספר לכם שלחברות הכי טובות של ג'ק טריפר קראו כריסי וג'נט...

וזה עוד לא הכל – מה לגבי הנזק שנגרם למוחי? בגיל 26, אני יכול לשמור על ריכוז במקטעים של 22 דקות בלבד, לפני שאני מתחיל לשוטט בדירתי אחוז טירוף פרסומות, ממתין לכך שמוצרים שונים יפצחו בג'ינגל עליז ויתחילו למנות באוזניי את מעלותיהם הרבות.

למעשה, אני עדיין לא יכול להפסיק לראות טלוויזיה. בכל פעם שאני חושב לכבות אותה, אני שומע אותה קוראת לי: "אבל אני אוהבת אותך. היינו חברים כל כך הרבה זמן! אני יודעת שאתה לא רוצה לכבות אותי..."

זו הסיבה לכך שמה שעשיתי הבוקר היה כה קשה: לקחתי את הטלוויזיה והכנסתי אותה לארון. ולמרות הבכי העמום והתחנונים הבלתי פוסקים שלה, החלטתי להפסיק לראות טלוויזיה למשך שבוע שלם, והאמינו לי, זה לא היה עניין פשוט.

למשך שבוע אחד, החלטתי לנצל את "הזמן הפנוי" שלי בצורה הטובה ביותר ולראות בדיוק כמה דברים אני מספיק לעשות, מבלי לצפות בטלוויזיה.

להלן היומן שניהלתי במהלך שבוע קשה מנשוא של גמילה מטלוויזיה. מי ייתן ואתחזק במאמצי להתגבר על ההתמכרות שלי.

יום 1

זמן ארוחת הבוקר היה לא קל. בדרך כלל, אני אוכל פרוסה עם קוטג' בזמן שאני צופה בתוכנית הבוקר ב-CNN. כבר הספיקה להתגנב למוחי המחשבה להשיב את הטלוויזיה על כנה. היה נדמה לי ששמעתי אותה צורחת בתוך הארון. האם אני כבר משתגע?

אבל אל דאגה – החזקתי מעמד וקראתי עיתון במקום זאת. לרוע המזל, נשאר לי רק עיתון מסוף השבוע, כך שהיה עליי לקרוא שוב את מודעות ה"דרושים". אמנם אני לא מחפש עבודה, אבל תמיד טוב להתעדכן ולדעת שב"מקדונלדס" מחפשים עובדים.

* * * *

משעמם לי. אני מתגעגע ל"בוסטון פאבליק" ול"חברים". ברגע זה, הייתי מסתפק אפילו ב"דוסון קריק", מקודם אפילו התקשרתי לכל מי שמופיע בספר הטלפונים שלי, אבל אף אחד לא היה בבית.

אז שלחתי דואר אלקטרוני לכל מיני אנשים שהיו אתי בתיכון ולא דיברתי אתם בערך 10 שנים.

משעמם לי. אני צריך למצוא לעצמי תחביב. אני מתחיל לחשוב על קורס שזירת פרחים...

יום 2

זמן ארוחת הבוקר היה הרבה יותר טוב היום. לקחתי את עיתון הבוקר וקראתי אותו תוך כדי אכילת פרוסה עם קוטג' (כאמור, ארוחת הבוקר האהובה עליי). זה נורא כיף לקרוא עיתון בבוקר. אני מרגיש "בעניינים" ואני מרגיש אפילו שאני מרחיב את אופקיי. אבל אני לא יכול שלא לתהות איזה אורח הביאו היום לתוכנית הבוקר ב- CNN. ובכלל, אני תוהה מה שלום ריקי לייק וכיצד נראית התסרוקת שלה היום?

* * * *

הערב אני אמור להיפגש עם ה"חברותא" שלי, חבר ללימודים שלומד איתי ביחד יהדות. אנחנו קוראים מאמרים ודנים בהם. קצת מביך אותי להודות בכך, אבל אני בדרך כלל קצת מאחר, בגלל שאני רואה קודם "מכושפות" וזה נגמר בערך בשעה שהפגישה שלנו מתחילה. אבל היום, הדבר הכי קרוב ל"מכושפות" שראיתי היה פוסטר של סינדרלה, הנסיך והפיה הטובה, שראיתי בזמן שחלפתי ליד חנות צעצועים.

הייתה זו הרגשה טובה להשתמש במוחי למטרה משמעותית, לשם שינוי.

לכן, היום החלטתי להקדים ולהגיע לפגישה שלי עם החבר. כך יכולתי להתכונן ואפילו לחזור על חלק מהחומר הקודם שלמדנו. זו הייתה הרגשה טובה להשתמש במוחי למטרה משמעותית, לשם שינוי. בדרך הביתה החלטתי להקדיש עוד זמן השבוע ללימודי יהדות. כשאני לומד דברי חכמה, אני שקוע בזה לחלוטין ואני מבחין בהשפעה החיובית הממשית שיש לזה עליי. עם כל הכבוד, זה הרבה יותר ממה שאני יכול להגיד על "מכושפות"!

* * * *

כשחזרתי הביתה, הדירה הייתה כל כך שקטה. כל כך בודדה. שמתי לב שהשלט של הטלוויזיה היה מונח על קצה הספה, בודד ומיותם. זה היה כאילו הוא ידע שהוא עומד על הסף – בדיוק כמוני, שעומד על סף איבוד השפיות שלי. אני מתגעגע לתוכניות הלילה בטלוויזיה. אני מתגעגע לג'יי לנו, דיוויד לטרמן, קונן אובראיין וחבריהם. ובכלל, מה המצב במגרשי הכדורגל והכדורסל? העסק הזה לא קל כפי שחשבתי שיהיה. בטח ככה מרגישים המכורים לסיגריות, כשהם לא מקבלים את מנת הניקוטין שלהם.

יום 3

לאור זמני הפנוי, החלטתי לא רק להקדיש יותר זמן ללימודי יהדות, אלא גם לשפר את המיומנויות הקולינריות שלי. אז החלטתי לעסוק בתחביב חדש: הכנת סושי. קניתי ספר, את כל הציוד ואת המצרכים, והיום הכנתי לי סושי לתפארת.

חוץ מזה, הלכתי לחדר הכושר. ניסיתי להרים משקולות, אבל הן נפלו עליי. טוב, עבר קצת זמן מאז הפעם האחרונה שביקרתי כאן.

יום 4

הערב נפגשתי עם חבר שלי, גיל. אנחנו חברים קרובים כבר 7 שנים, אבל בזמן האחרון כשאנחנו נפגשים, אנחנו בדרך כלל רואים סרט. סיפרתי לגיל על ניסיון הגמילה שלי – שכולל גם גמילה מסרטי קולנוע – והוא תמך בי. אז במקום לשבת אחד ליד השני בקולנוע ולראות סרט, ישבנו זה מול זה בבית ודיברנו. השלמנו את החסר לגבי מה שקורה אצל כל אחד מאתנו והעלינו זיכרונות. חוץ מזה, שיחקנו גם "טריוויה". האמת היא, שנראה לי שמאז שהפסקתי לראות טלוויזיה, נהייתי חכם יותר.

ימים 5 ו- 6

חברים הזמינו אותי לארוחת שבת. נהניתי לפגוש אותם והכרתי גם כמה אנשים חדשים בארוחה. החלפנו חוויות, דיברנו על האירועים האחרונים בפוליטיקה ועל פרשת השבוע. לא הייתי מודאג כלל בגלל תוכנית שאני מחמיץ, כיוון שאווירת השבת הייתה כה מיוחדת, עד שהבנתי שאני מעדיף לחוות את החיים, ולא רק לצפות בהם מהצד.

יום 7

אני חושב שהיא חושבת שאני קצת מוזר.

יום ראשון הוא בדרך כלל יום שכולו טלוויזיה. אבל, תודה לא-ל, היו לי מספיק דברים חשובים יותר לעשות בזמן שלי, מאשר לראות טלוויזיה. אחד מהם היה הפסנתר. לפני שלושה חודשים התחלתי ללמוד פסנתר. היום היה לי שיעור, שבו היה עליי לנגן את כל הקטעים שעבדתי עליהם בשבוע האחרון. בדרך כלל, כשאני מסיים לנגן, המורה שלי אומרת משהו בסגנון "אהה, אוקיי, זה בסדר, אבל למה שלא תנסה לנגן את זה ככה..." אבל, השבוע היא אמרה "טוב, יפה מאוד. אהבתי את זה". סיפרתי לה שהשבוע התאמנתי יותר מתמיד, בגלל שהכנסתי את הטלוויזיה שלי לארון. אני חושב שהיא חושבת שאני קצת מוזר.

יום 8 – סיכום ומסקנות

זהו, הטלוויזיה יצאה מהארון וחזרה למקומה הטבעי.

למרות שהבוקר יכולתי לראות טלוויזיה בארוחת הבוקר, קראתי עיתון במקום זאת. למדתי ליהנות מהשקט.

אחד הדברים המשמעותיים ביותר שלמדתי השבוע הוא איך להתייחס לזמן. בעבר התייחסתי ל"זמן פנוי" כאל זמן שאני צריך "להרוג", כלומר, זמן שאני צריך איכשהו להעביר. אני יודע שזה נשמע כמו קלישאה, אבל הבנתי שזמן הוא אחד המשאבים היקרים ביותר העומדים לרשותנו. במקום להרוג אותו, אנו יכולים להשקיע אותו בדברים שראויים לכך. לכן, במקום להתחבר לקופסה המרצדת, בחרתי להשקיע זמן רב יותר בלימוד, בעיקר בלימוד המתמקד בצדדים הרוחניים של החיים.

הבנתי כי הזמן הוא מתנה, ושעליי להשתמש בו כדי לשפר את עצמי כאדם וכיהודי, ולא סתם להעמיק את השקע שיוצר ישבני בכורסת הטלוויזיה.

לרוע המזל, קשה להיפטר מהרגלים ישנים ואני לא חושב שארוץ כבר עכשיו להשליך את הטלוויזיה לפח. אולם, לאחר שבוע של ניסיון גמילה מהטלוויזיה, אני מרגיש שאני שוב מחזיק במושכות – אני מבין עכשיו שאני חייב לשלוט על הרגלי הצפייה בטלוויזיה ולא לתת לטלוויזיה לשלוט בי. בשבילי, זה לא היה לקח כל כך פשוט ללמוד. אבל, עשיתי זאת – על ידי כך שהודיתי שיש לי בעיה ושאני מוכן להשתנות. במילים אחרות, פשוט אמרתי:

"שלום, קוראים לי ריצ'רד, ואני טלוויזיהוליק".

6/12/2003

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 11 תגובות ב-11 דיונים

(11) אסף, 22/10/2006 18:37

זה היה פעם בתכנית "זהו זה"

על טלויזיהוליק. ב"זהו זה" בגירסה הישנה. פרק נחמד אם אני זוכר נכון. אולי זאת תגובה יותר רלוונטית למספר 10, שחיפש משהו לילדים. ככה הם יוכלו לראות משהו בטלויזיה על אנטי טלויזיה(:

(10) אנונימי, 22/10/2006 12:18

וידויו של טלויזיהוליק

המאמר מעולה. האם יש אפשרות לפרסם מאמר דומה במסר ברמה המתאימה לילדים בני 11 - 14? המאמר מצוין והייתי רוצה להעביר את המסר דרך הסיפור ל2 מ 6 ילדיי... תודה.

(9) לירן, 26/8/2004 10:39

חברות

שלום אנ חשבת שכול אחד צריך לכתוב יומן באיטרנט כי אולי כך נבין את אחד השני אני יתחיל לכתוב יומנין באיטרנט אני מציעה לכם גם לכתוב יומנים באיטרנג.
יום אחד אתם ממש תשמחו שאתם כתבתם יומן באיטרנט.
בייי לירן

(8) נעמה, 9/7/2004 11:26

ממש נהנתי לקרוא את המאמר כי גם אני טלויזיהוליק חחח אני שמחה שיש עוד כאלה בעולם.

(7) רבקה, 3/1/2004 14:10

מצוין, אבל בנוסף....

בדיוק על אותו עקרון של גמילה מן הטלויזיה, אפשר לכתוב על גמילה מגלישה באיטרנט.
וכאן זה נושא עדין - כי את המאמרים של האתר אני מאד אוהבת, ולדעתי הם ממש אנטי בזבוז זמן. לעומת יש אתרים שגלישה בהם היא ממש להרוג את הזמן....

הצג את כל התגובות
 

תגובה למאמר:

  • (כתובת האימייל לא תוצג.)


  • 2000
שלח תגובה
stub