רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

שורשיה הרוחניים של האנטישמיות

כ״ג במרחשוון ה׳תשע״ב כ״ג במרחשוון ה׳תשע״ב 20/11/2011 | מאת שרה יוכבד ריגלר

מדוע העולם שונא יהודים, ואיך כדאי לנו להגיב?

עליית האנטישמיות היא שיחת היום. סקר שנערך באירופה והעלה כי 59% מהאירופאים סבורים שישראל היא ה"סיכון מספר אחת לשלום העולם", גרם לבהלה המונית זו, ולאינספור הסברים ל"שנאה העתיקה ביותר בעולם".

ככלות הכול, יש באנטישמיות יותר סתירות פנימיות משנוכל למצוא בציור המדרגות המפורסם של אשר:

  • יהודים שנואים בשל השתייכותם לגזע נחות, ובגלל עצלותם – אך גם משום שהם שולטים בכלכלה, ובעולם בכלל.

  • יהודים שנואים משום שהם קפיטליסטים נצלנים – אך גם משום שהם סוציאליסטים וקומוניסטים.

  • יהודים שנואים משום שהם רואים בעצמם את העם הנבחר – אך גם בשל התרפסותם ותסביכי הנחיתות שלהם.

לכל אלה ניתן להוסיף את השכלול האחרון של האנטישמיות: היהודים היו שנואים במשך 2,000 שנה בגלל שלא היתה להם מדינה; כיום הם שנואים משום שיש להם מדינה.

במאמר שכתב, עוקב נתן שרנסקי אחר תהליך השינוי שעברה האנטישמיות, מרומא העתיקה ועד לאנטי-ציונות המודרנית. לפי התאוריה שלו, שורשי האנטישמיות נעוצים בדחייתם של היהודים את המוסר, הדת או הגינונים המקובלים בסביבתם. הוא מצטט את ההיסטוריון הרומי טקיטוס:

"בקרב היהודים, כל מה שקדוש בעינינו, טפל בעיניהם, ומצד שני, מה שלנו נראה בלתי מוסרי, מותר אצלם... הם מתייחסים לשאר העולם בשנאה ששמורה לאויבים. הם לא יארחו גויים, או יתחתנו איתם... הם עורכים מילה כדי להפגין את שונותם... הריגת רך נולד היא פשע בעיניהם".

אך מה בנוגע ליהודים שמאמצים בלב ונפש את הנורמות המקובלות?

מה "מוטמע במהות הוויתו" של יהודי, כך שכל אנטישמי יכול להריח אותו מייד? היהדות אומרת: הנשמה היהודית.

ככלות הכול, יהדות גרמניה, במאה השנים שקדמו לשואה, היתה הקהילה המתבוללת ביותר בהיסטוריה (עד הקהילה היהודית-אמריקאית של ימינו). לפני שנקבעו חוקי נירנברג, שאסרו על יהודים לחיות תחת קורת גג אחת עם ארים, עמד אחוז נישואי התערובת על 42%. גם ההתנצרות היתה נפוצה מאוד. בין המומרים ניתן למנות 'מאורות' תרבותיים כמו היינריך היינה, פליקס מנדלסון, וגוסטב מאהלר. אך הדבר לא מנע מהנאצים לשרוף את ספריו של היינה, ולהשמיד את צאצאיו.

מר שרנסקי מתייחס בדבריו לאנטישמיות המופנית כלפי יהודים שלא דחו מעליהם את התרבות המקומית:

"היהודי המודרני נתפס כמי שנולד לתוך הגזע או העם היהודי. לפי תפיסה זו ערכיו הקולקטיביים של העם היהודי הוטמעו בו, במהות הוויתו. התבוללות, עם או בלי המרת דת, אינה יכולה אלא להסוות 'שורש רע' זה; היא אינה יכולה למחות אותו".

לענין זה יש רבדים עמוקים יותר משמציג מר שרנסקי. מה "מוטמע במהות הוויתו" של יהודי, כך שכל אנטישמי יכול להריח אותו מייד, גם אם הוא נראה, מתלבש ומתנהג בדיוק כמו לא-יהודי? מהי אותה "מהות" שאותה אי אפשר למחות, להכחיש, או להשמיד – אפילו בהמרה?

היהדות אומרת: הנשמה היהודית.

הכימיה של הנשמה

הנשמה היהודית, שהינה רק תא בנשמה הקולקטיבית של העם היהודי, היא נצחית ובלתי משתנה. כשאדם רוכש לעצמו נשמה יהודית, בין אם מאמו היהודיה, ובין אם באמצעות התגיירות, הוא אינו יכול להתכחש לה יותר משהוא יכול להתכחש ל-DNA שלו. לנשמה היהודית, כמו לנשמתה של כל אומה, יש מאפיינים יחודיים, וביניהם חמלה, אהבת-הזולת ובושה (מקור האשמה היהודית!). התלמוד מרחיק לכת ואומר, שאם פוגשים יהודי שאין בו חמלה, ניתן להטיל ספק ביהדותו.

מאפיין ייחודי נוסף לנשמה היהודית הוא שאינה יכולה להתחבר לאף סוג אחר של נשמה. משום כך נישואי תערובת מהווים התכחשות למהותו של האדם. נישואין הם איחוד של נשמות, לא רק גופות ולבבות. נשמה יהודית אינה יכולה להתאחד עם נשמה לא יהודית, יותר משאטום הליום יכול להתאחד עם אטום אחר. לא משום שההליום הוא בדלני, סנוב, או גרוע יותר מאטום מימן, אלא משום שזוהי אחת מתכונותיו הכימיות.

הברית

התבוללות משמעה איבוד הזהות היהודית היחודית, ואימוץ ערכים והתנהגות של לא- יהודיים, בין אם מדובר בקתולים, קומוניסטים, פרוטסטנטים או הומניסטים חילונים. לפי התורה, א-לוהים ייעד את העם היהודי להיות נפרד ומתבדל, "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כ"ב, ט).

יהודים התברכו בהיותם "אור לגויים" (ישעיהו מ"ב, ו), אור שנבדל ממה שהוא מאיר. הציווי הא-לוהי מורה לעם יהודי להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, א). זוהי משימה ממנה איננו יכולים להתנער, משום שהיא מוטבעת בברית שבין בורא עולם לעם ישראל.

בברית הציג הא-ל את הבטחותיו בפני אבות האומה, והיא אומצה על ידי העם היהודי כולו במעמד הר סיני (בו נכחו כל הנשמות היהודיות), וחודשה פעמיים במהלך ההיסטוריה היהודית. ברית זו קובעת כי:

  1. מצד א-לוהים, הוא הבטיח כי:

    • העם היהודי לעולם לא יחדל להתקיים (בראשית י"ז, ז).

    • הוא לעולם לא יזנח את העם היהודי (ויקרא כ"ו, מד).

    • שהעם היהודי יירש את ארץ ישראל (בראשית י"ב, ז; בראשית ט"ו, יח).

  2. מצד ישראל הובטח כי:

    • הוא יהיה נאמן לא-לוהיו, וישמור את חוקיו (שמות כ"ד, ז).

בניגוד לרוב הבריתות, ברית זו אינה תלויה בתנאים. גם אם עם ישראל יפר את תנאי ההבטחה, א-לוהים, בזכותם של האבות והאימהות, לעולם לא יבטל את בריתו עמנו.

בספרה האחרון, "האנטישמיות החדשה", כותבת הסופרת הפמיניסטית, פיליס צ'סלר:

"לבי דואב עליי לנוכח שתיקתם המכוונת והערומה של אנשי אקדמיה בנושא האנטישמיות והטרור. אני כותבת 'שתיקה' מתוך נימוס. אני מדברת על הבגידה ביהודים מצד אינטלקטואלים מערביים, חלקם יהודים בעצמם. אולי, כמוני, הם לא רוצים לוותר על חלקם בעולם, כדי לשמור על זהותם התרבותית, הגזעית והדתית כיהודים. ככלות הכול, מי יענוד טלאי צהוב מרצונו החופשי?"

גב' צ'סלר אינה מתעלמת מהמשימה שנטלו עליהם היהודים בכריתת הברית עם בורא עולם. מספר עמודים לאחר מכן היא מתארת את העם היהודי כ"מתרגם הנצחי שבין העולמות: שליחי א-לוהים". עם זאת, הדחייה שהיא חשה כלפי "הטלאי הצהוב", ומשיכתה ל"עולם הגדול יותר", מייצגות את שני הכוחות, שתמיד גרמו ליהודים להיעלם (במספרים גדולים או קטנים) בחור השחור של ההתבוללות.

כיון שהתבוללות מנוגדת לתוכנית שהתווה הבורא לעם ישראל, מה יכול א-לוהים לעשות כדי לקיים את הבטחתו, שהעם היהודי לעולם לא ייכחד?

האמונה העיקשת בבורא שהוא מקור כל הקיום, היא אבן פינה חשובה במונותיאיזם היהודי. בה בעת, לפי אמונה זו, ניתן לבני האדם גם חופש בחירה, אפשרות ליצור עולם מוסרי. בני אדם אולי אינם בוחרים את מה שקורה להם, אך הם תמיד בוחרים בין רע וטוב, נכון ולא נכון. מה יקרה אם בדור מסוים, יבחרו כל היהודים להתבולל, ולהיכחד כעם?

ההתבוללות אינה התרופה לאנטישמיות; האנטישמיות היא התרופה הא-לוהית להתבוללות.

כאן נכנסת האנטישמיות לתמונה. האנטישמיות היא המקבילה הא-לוהית להורה שנועל את צנצנת העוגיות בפני ילדו הסובל מסוכרת. יהודי שחי במאה ה-15 בספרד, יהודי גרמני במאה ה-20, או יהודי אמריקאי במאה ה-21, אולי רוצה להיטמע בחברה הסובבת אותו, אך האנטישמיות היא הדלת הנעולה בפניו, איתנה ושחורה כברזל, שמשמאירה אותו מחוץ לאותה חברה, ומבדילה אותו ממנה. האנטישמיות מונעת מהעם היהודי להיעלם ולהישכח.

הדיעה הרווחת, כי מקורה של האנטישמיות בהתבדלותם של היהודים – שרומזת כי ההתבוללות מרפאת את האנטישמיות – מנוגדת לאמת. ההתבוללות אינה התרופה לאנטישמיות; האנטישמיות היא התרופה הא-לוהית להתבוללות.

האינקוויזיציה הספרדית

גירוש ספרד הוא אחת ההוכחות לכך. גירוש היהודים מספרד ב-1492, אחרי 500 שנים שבהן שגשגה יהדות ספרד ופרחה, מבחינה מקצועית, פוליטית וכלכלית, היה האסון הגדול ביותר בהיסטוריה של יהדות אירופה לפני השואה. הרב ברל ויין תיאר את הגירוש במלים אלה:

"האסון שעלה בגורלה של הקהילה היהודית העשירה, המתוחכמת והיציבה ביותר בעולם, הביאה את העם היהודי, בכל תפוצותיו למצב של יאוש עמוק".

הסברה הרווחת לגבי הגירוש מניחה כי הסלידה הקתולית מהיהודים הלכה וגדלה, עד שבאפריל 1492 הוציאו המלך פרדיננד והמלכה איזבלה את צו הגירוש: ליהודים ניתנה הבחירה בין התנצרות, גירוש, או שריפה על המוקד. כך החלה האינקוויזיציה הספרדית.

סיפורה האמיתי של יהדות ספרד שונה לחלוטין. האלימות נגד יהודי ספרד פרצה כבר ב-1391, מאה שנים לפני הגירוש. יהודים רבים, וביניהם כמה ממנהיגי הקהילה, הגיבו בהתנצרות ("ככלות הכול, מי יענוד את הטלאי הצהוב מרצונו החופשי?"). במהלך חמישים השנים הבאות, המירו יותר ממחצית מיהודי ספרד את דתם, ורבים מהם המשיכו לקיים את היהדות בסתר. כדבריו של ההיסטוריון מוריס קריגל על התקופה שלפני הגירוש:

"השילוב בין איום על חייהם, והבטחה להשתלבות בחברה הספרדית היה דבר שקשה לעמוד בפניו. רבים מבני האליטה היהודית המשכילה פיתחו גישה פילוסופית שלא הבחינה בין מנהגים דתיים שונים, ומשום כך יכלו להצדיק את התנצרותם. לפיכך, באמצע המאה ה-15, עלה מספר המומרים על מספר היהודים שהמשיכו לקיים את היהדות למרות הרדיפה והפיתוי להמרה".

מטרת האינקיוויציה והגירוש לא היתה לפתור את הבעיה היהודית, כי אם את בעיית המתבוללים, המומרים, שנחשדו בקיום דתם הקודמת בחשאי. לפי ספרו רב-המכר של פול ג'ונסון, "ההסטוריה של היהודים", כל 700 האנשים (לפי מקורות אחרים המספר מגיע עד לאלפיים איש) שהועלו על המוקד בידי האינקוויציה הספרדית בין השנים 1481 ו-1489 היו מומרים. כדברי ג'ונסון:

"היהודי המומר היה דחוי עוד יותר מהיהודי שומר המצוות, משום שנחשב לאופורטוניסט שדוחף את עצמו לתוך מעמד מקצועי, ומהווה משום כך סיכון כלכלי; ומכיון שקרוב לוודאי שקיים את היהדות בסתר, הוא נחשב גם לצבוע חתרני". (עמוד 224).

מטרת הגירוש היתה למנוע, אחת ולתמיד, את השפעתם של היהודים מקיימי המצוות על המומרים. כותב קריגל:

"האינקוויזיציה הספרדית טענה, כי כל עוד התקיימה קהילה יהודית גדולה ופעילה על אדמת ספרד, כל הנסיונות להרתיע ולהעניש את המומרים לא ישאו פרי". המומרים היו הזרז שהוביל לגירוש, הן מבחינה היסטורית, והן מבחינה רוחנית.

האינקוויזיציה הצליחה להרחיק את היהודים מספרד, אך הצילה את יהודי ספרד. מתוך 200 אלף יהודים שחיו בגלוי בספרד ב-1492, בחרו 150 אלף לעזוב. הם הקימו קהילות חדשות בצפון אפריקה, טורקיה, הולנד וארץ ישראל. קהילות אלה היו למרכזים פורחים, יצירתיים ותוססים של חיים יהודיים. קהילת המקובלים של צפת במאה ה-16, למשל, כללה את צאצאי הגולים מספרד. מה היה קורה לאותם 150 אלף יהודים לו הותר להם להישאר בספרד, שבה גבו גלי ההתנצרות את רוב היהודים, ביניהם רבנים ומנהיגים?

אין בכך כדי לומר שכל הרדיפות מהן סבלו יהודים במשך 2,000 שנות גלות נובעות מהתבוללות. סבל יכול להיגרם לעתים בשל בעיות רוחניות שונות ומשונות, שהינן מעבר להבנתנו. התלמוד מצהיר בפירוש כי חורבן בית שני והגלות שבאה בעקבותיו, הטרגדיה המרכזית של ההיסטוריה היהודית, נגרמה בשל שנאת חינם בין יהודים. ניתן לראות בכך גם הערת אזהרה לימינו- אנו.

הרעיון שא-לוהים המציא את האנטישמים כדי להבטיח את התקיימותו של העם היהודי, לא מזכה את האנטישמים מפשעיהם ומהרוע שהם יוצרים בעולם. לאנטישמים, כמו לכל אדם, יש בחירה חופשית, בין רע לטוב, והם נושאים באחריות על בחירותיהם.

זוהרים בחשיכה

לא מזמן טיילתי עם בני ברחובות הרובע היהודי בירושלים, בשעת חשיכה שהבריחה את רוב התיירים חזרה לחדרי המלון שלהם. ליד דוכן הפלאפל הבחנו בשלט שהבטיח: "אמנות תלת מימדית". לצד הטיילת ראינו שולחן שעליו תמונת נוף ירושלמי, שעונה על קופסת עץ. בתוך הקופסה היה מעין אור פלאורוסצנטי שגרם לצבעה הלבן של התמונה לזהור בחשיכה, וכך יצר אפקט תלת מימדי.

"איך אתה עושה את זה?" שאל בני את האמן.

"יש לי צבע מיוחד שזוהר בחשיכה", הוא ענה.

האמן סיפר לנו שרק לפני חודשיים עלה לארץ מדרום אפריקה. הבנתי שהוא חייב למכור, אך לא היה לנו כסף באותו רגע, והמקומיים שישבו מסביב לא היו אנשי אמנות. עמדתי לייעץ לו, שאם הוא רוצה למכור, עליו לשבת באותו מקום ביום, בשעות בהן מגיעים התיירים, הלקוחות המיידיים שלו.

אך לפני שהפסקתי להוציא מלה מפי, הבנתי שתמונות אלו לא יופיעו במלוא הדרן בשעות היום. באור יום, יאבד האפקט המיוחד שלהן. יופיין היחודי של תמונות אלה נראה אך ורק בחשיכה.

אנטישמיות היא החשיכה שמסביב. כשאנו, היהודים, רואים שלט "הרגו את היהודים" בהפגנה, או קוראים מאמר מאת איש אקדמיה מכובד במוסף הספרים של ה"ניו-יורק טיימס", שטוען שלמדינה יהודית אין זכות קיום, אנו חשים כיצד תהום של פחד נפערת לנו בבטן. כדבריה הציוריים של גב' צ'סלר: "זוהי עת דמים. הבנתי זאת כשראיתי את הלינץ' נגד שני חיילי המילואים ברמאללה, בסתיו 2000... בכיתי משום שהבנתי שההיסטוריה היהודית שוב חוזרת על עצמה. כמה טיפשה הייתי כשהאמנתי שסוף סוף הצלחנו לברוח מגורל זה".

אך הנשמה היהודית מצופה בצבע מיוחד, שזוהר בחשיכה.

אך הנשמה היהודית מצופה בצבע מיוחד, שזוהר בחשיכה. החשיכה אינה אויבת שלנו – היא האתגר שלנו, ההזדמנות לזרוח. מטרת קיומנו היא לזרוח בחשיכה (כפי שאמר ר' לייב קלמן, בהתבסס על דבריו של ר' ירוחם ליבוביץ ז"ל). רק בחשיכה באה לידי ביטוי גדולתה של הנשמה. ומהו האור? הוא נמצא שם כדי להראות לנו את המדרגות, כך שנלמד את דרכנו אליהן. אך מבחנה האמיתי של הנשמה הוא כשהאורות כבים.

אל לנו, ליהודים, לפחד מפני הארס, השנאה, עלילות הדם של אויבינו. השמירה על הברית עם הבורא, ולא הפופולריות, היא הערך היהודי החשוב.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן