רק גן הוורדים מפריד בין בית המשפט העליון לבין הכנסת, אבל תהום פעורה ביחס הציבורי כלפיהם. הייתי בעבר כתבת בכנסת, ובשנים אחרות גם כתבת לענייני משפט. אני זוכרת את הפער העצום ביחס של אנ־ שים לתפקיד שלי. "כתבת בכנסת" הייתה בשבילם זאת שמסקרת את המושחתים, הטיפשים, הקולניים. אבל כתבת לענייני משפט? וואו, את נושמת אוויר פסגות במחיצתם של בני אלים. את מסקרת את הצדק והיושר עצמם, את לובשי הגלימות הנעלים. לכן מה שקורה במערכת המשפט בימים אלה כל כך עצוב וכל כך חשוב. ביום ראשון בערב נשמטו בתדהמה הלסתות של רבים 2 מתושבי ישראל. ביום שלישי בערב הם התבקשו לסגור שוב את הפה ולשכוח כליל את התדהמה. פחות מ־48 שעות אחרי פרסום ההתכתבות בין השופטת לבין התובע, פורסמה חוות דעתו של נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט בדימוס אליעזר ריבלין. בדרך כלל טחנות הצדק טוחנות לאט, הפעם הן ידעו לטחון מהר. הנה המילים שבהן בחר ריבלין לאורך עשרת העמודים שכתב: יוהרה, סכלות, התנהלות פגומה וקלוקלת, דיאלוג פסול, פרקטיקה פסולה, קרבה פסולה, זרעי פורענות, ביזוי, ביזיון וקצף. ואחרי כל התיאורים החריפים האלה, מה השורה התחתונה? "זוהי תקלה במישור המשמעתי ולא הפלילי". הוא גם "ממליץ לנשיאת בית העליון לתת דעתה לכשלים המערכתיים שהתגלו". תקלה? לתת דעתה? זהו? איפה הזעזוע מול כל מה שנחשף כאן - מנגנון שמאפשר עוד התכתבויות כאלה ברגעים אלה ממש? בצה"ל נהוג להפסיק מיידית תרגילים אחרי תקלה מבצעית, כדי לתחקר. מה עם עצירת המנגנון הפסול הזה לאלתר, אם הפרקטיקה הזו אכן כל כך רווחת? או לפחות בדיקת ההיסטוריה בטלפונים של שני הנידונים ועיון בכל ההתכתבויות שלהם שנים אחורה? לא צריך לשים אותם במעצר עם פשפשים, אבל איך אפשר להמשיך לסדר היום? בכירי מערכת המשפט, ולו בשביל אמון הציבור – לפחות תעשו את עצמכם מופתעים.

כל רב שאומר איזה קשקוש – מביא לקריאות "לסגור את המוסד". כל תיאטרון שמעלה הצגה מחוץ לקונצנזוס – צריך לאבד את תקציבו. ובית המשפט? הוא מעל כל הרחש־בחש הזה, לכאורה. רק כדאי שנשיאת העליון "תיתן דעתה", ותו לא. והדבר החמור באמת אינו הסתמסות כזו או אחרת, אלא היומרה – אחרי כל כך הרבה חוסר שקיפות ונכונות מינימלית לביקורת – לפסוק בכל הסוגיות הציבוריות הכי רגישות: מדיניות הממשלה ביחס למסתננים השתנתה בגלל בג"ץ, וכמובן מדיניות הרס בתי מחבלים והחזרת גופות של טרוריסטים. גם השבוע כל המערכת הפוליטית סוערת סביב חוק הגיוס. אבל זה קורה רק כי בג"ץ ביטל את חוק טל, למרות שרבים ממי שבקיאים בסוגיית גיוס החרדים חושבים שהוא עבד היטב.

אמון הציבור במערכת המשפט, במשטרה וגם בתקשורת נפגע קשות בימים אלה. זה לא קשור כלל לחקירות נתניהו, שצריכות כמובן להמשיך ולהתנהל. השאלה היא איך משקמים את האמון. מה עושים כדי שבמלאת 70 שנה למדינה המשפטים "כולם מושחתים" או "הכל שקר" לא יהיו שכיחים כל כך. צריך לחשוב על דרכים חדשות לדבר עם הציבור, לשתף אותו, לענות לשאלותיו. לאיילת שקד יש רוח גבית לניקוי אורוות רציני, למהלך של תיקון. בפרשת השבוע שעבר, "כי תישא", מסופר על עגל הזהב. העם בונה לעצמו פסל מוזהב ומחליט שהוא קדוש. פרשנים רבים כותבים על הנטייה האנושית שלנו לסגוד לסמלים, מוסדות וחפצים שהם רק יצירי אנוש. אלפי שנים חכמינו מזכירים לנו את סכנת השעבוד הזו. הם מזהירים מפני חוסר ביקורתיות כלפי מנגנון שאנחנו בעצמנו יצרנו.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".