לא ניתן להתעלם מהאירוניה של התזמון.

ביום שישי האחרון צוין יום השנה ה- 73 לשחרור מחנה אושוויץ-בירקנאו, המחנה המחריד בפולין בו הושמדו למעלה ממיליון יהודים ברציחות ברבריות מעבר לכל דמיון. יום שישי היה גם ערב יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יום שנועד לשמש כתזכורת מתמדת לעולם על החטא של שתיקה לנוכח רוע ועל פשעם של אותם אנשים ששיתפו פעולה עם הגרמנים ואפשרו להם לבצע רצח עם.

ביום שישי האחרון, העבירה הממשלה הפולנית חוק שלפיו יוטלו קנסות או עונש מאסר עד 3 שנים בכלא על הטענה לפיה פולין נושאת באחריות כלשהי על הפשעים נגד האנושות שביצעה גרמניה על אדמת פולין.

נכון, החוק עדיין צריך לעבור אישור סופי של הסנאט הפולני כמו גם חתימה של הנשיא. אולם כוונתו ברורה. פולין, במילותיה של ביאטה מזורק, דוברת מפלגת החוק והצדק של פולין וסגנית יו"ר הפרלמנט, טוענת בהתמרמרות צדקנית ש"קצנו בהאשמות כלפי פולין והפולנים בגין זוועות הגרמנים".

בקיצור, פולין – ארץ שבה חיו 3 מיליון יהודים לפני המלחמה ורק כ- 380,000 מתוכם שרדו, ארץ שנבחרה על-ידי הנאצים לשמש כבסיס לשישה מחנות השמדה – חלמנו, בלזק, סוביבור, טרבלינקה, אושוויץ-בירקנאו ומיידנק – ולמעלה מ- 700 גטאות, מעזה לאסור על ביקורת כלפיה על התפקיד ששיחקה במהלך השואה!

היסטוריונים, היזהרו. סופרים, עיתונאים ואפילו כותבי יומנים וניצולי אנטישמיות פולנית – היו מוכנים לשאת בתוצאות קשות וחמורות אם לא תאמצו את הסיפור החדש לפיו פולין הייתה קורבן של גרמניה בכל הקשור לגורלם של היהודים.

זכרם של כ- 6,700 פולנים הונצח במוזיאון השואה של יד ושם על הצלת יהודים, המספר הגדול ביותר מכל המדינות האחרות. במשך שנים, הכיר מוזיאון יד ושם באפשרות כי המונח "מחנות מוות פולניים" עלול להתפרש בצורה מוטעית, כאילו אינו מתייחס למיקום אלא להוגי הרעיון – וזהו אכן ניסוח לא מוצלח שיש לשנותו ל"מחנות המוות הנאציים".

 

במוזיאון יד ושם ממשיכים להבהיר שהפולנים הם אלה שאפשרו לנאצים לחולל את השואה בפולין. 

עם זאת, בה בעת במוזיאון יד ושם ממשיכים להבהיר שהפולנים הם אלשפשרו לנאצים לחולל את השואה בפולין. ללא שיתוף הפעולה של אזרחי המקום, לעיתים שיתוף פעולה פאסיבי ופעמים רבות שיתוף פעולה תומך ונלהב, התוכנית של רצח ההמונים לעולם לא הייתה מתאפשרת. "[כשאנו זוכרים זאת], ההגבלות על דבריהם של מלומדים ואחרים ביחס לשיתוף הפעולה הישיר או העקיף של העם הפולני עם הפשעים שבוצעו על אדמתו בזמן השואה, מהוות עיוות רציני", אמרו ביד ושם.

באופן דומה, מוזיאון השואה בארצות הברית קבע: "כדי לבצע את הפתרון הסופי על פני יבשת שלמה, נדרש לגרמנים שיתוף פעולה והיענות מצד אנשים רבים בכל מדינה, החל ממנהיגים, עובדי ציבור, כוחות המשטרה והחיילים, וכלה באזרחים פשוטים. בכל מדינה השתתפו המקומיים במגוון דרכים – בתור פקידים, טבחים ומחרימי רכוש; כמנהלים או כמשתתפים באסיפות וגירושים, כמודיעים, לעיתים כמבצעי מעשי אלימות כנגד היהודים מיוזמתם האישית, ולעיתים כרוצחים בפועל במבצעי הריגה".

זה מה שכל כך מטריד בניסיונה של פולין לטיוח חוקי.

יאיר לפיד, שר בממשלה ובנו של ניצול שואה, היטיב לנסח את הדברים: "אני מגנה נחרצות את הצעת החוק שמנסה להכחיש את חלקה של פולין בפשעי השואה. השואה נהגתה בגרמניה, אבל מאות אלפי יהודים נרצחו מבלי לפגוש אי פעם חייל גרמני. היו מחנות השמדה פולנים - ושום חוק לא ישנה זאת".

יאן גרבובסקי

לאנטישמיות הפולנית יש היסטוריה ארוכה ומתועדת היטב. ההיסטוריון הפולני הידוע יאן גרבובסקי, שגם הוא בן של ניצול שואה ומכהן בתפקיד פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת אוטאווה, הפך זאת למשימת חייו – לחשוף את האמת אודות השתתפותם של הפולנים ברצח שכניהם היהודים, למרות שבמשך עשורים רבים הכחישה החברה הפולנית שהרציחות נבעו מאנטישמיות. ספרו של גרבובסקי, Judenjagd (יצא לאור בעברית בשם "יד היהודים - בגידה ורצח בפולין בימי הכיבוש הגרמני") זכה בשנת 2014 בפרס הספר הבינלאומי של יד ושם לספר מחקר על השואה. הספר מספר את סיפורם שובר הלב של יהודים, שאחרי ששרדו את פירוק הגטאות והגירוש למחנות המוות בפולין ב- 1942, ניסו להסתתר ב"צד הארי",אולם שם רובם מתו כתוצאה מבגידת שכניהם הפולנים.

זהו סיפור [מחריד] בהמשכים.

הסיפור המפורסם המתואר בסרט התעודה שובר המיתוסים של הבמאי קלוד לנצמן, שואה, המחיש כיצד רבים מהאיכרים הפולנים היו מודעים לחלוטין לרצח המאסיבי של הנאצים את היהודים על אדמה פולנית. "שכנים" מאת הסוציולוג האמריקני-פולני יאן טומאץ גרוס, שחקר את רצח היהודים על-ידי שכניהם הפולנים בכפר ידוובנה, מתעד כיצד כמעט כל היהודים בכפר ידוובנה, פולין נרצחו ביום אחד, רובם נשרפו למוות על-ידי שכניהם הלא יהודים.

לאחר התסריט של "הסיפור החדש", בראיון מאמצע יולי ברשת הטלוויזיה הפולנית TVN, רמזה שרת החינוך אנה זלווסקה שהטבח בידוובנה, שבו שרפו הפולנים למעלה מ- 300 יהודים באסם בעודם בחיים, היה עניין של "דעה".

מה שאפשר לכנות בשם "פרק המשך פוסט-שואתי" הוא סיפורם הטרגי של 200 ניצולים יהודים ששבו לבתיהם בקיילצה בתום המלחמה. אט אט הם החלו לבנות מחדש את חייהם. הם בנו מחדש בית כנסת, קיבוץ ובית יתומים.

ב- 4 ביולי, 1946, עלילת דם הופצה בעיירה, והאשימה באופן שקרי את היהודים בחטיפתו של ילד נוצרי. תושבי קיילצה ירדו לאזור היהודי, שם הם שחזרו סצינה מוכרת להחריד. המשטרה והחיילים עמדו מנגד והתבוננו בשעה שהאספסוף תקף אותם, רצח 42 ניצולי שואה ופצע עשרות אחרים. היהודים הנותרים לא ראו ברירה אחרת אלא לברוח מהמקום בו האמינו כי ימצאו חופש ושלווה. זו הייתה תחילת ההגירה המאסיבית של ניצולים יהודים מפולין.

אמת, פולין לא הייתה גרמניה הנאצית ולמרות הימצאותם בפולין, לא היו אלה הפולנים שהגו את רעיון מחנות ההשמדה. ועדיין, כל היסטוריון רציני מכיר באשמה הפולנית. האשמה של היותם חלק מקנוניה ושיתוף פעולה. האשמה של שתיקה לנוכח ברבריות גלויה וידועה לכל. האשמה על גזילת רכושם של שכניהם בלהיטות, בעודם צופים בשכניהם נלקחים אל מותם. האשמה על הצטרפות לרוע הסובב אותם, לעיתים אפילו בשמחה והנאה רבה יותר מאשר הפושעים הנאצים.

אשמה זו אינה יכולה פשוט להימחק על-ידי חוק שאוסר על הבעתה. מלבד הפשע עצמו, עצם העובדה שזכירת הפשע ותיעודו הופכות לפשע – זהו צעד מושחת ולא מוסרי.