הלל יאיר וייס ושי פרידמן. שני שמות שכנראה לא שמעתם. או ששמעתם לרגע ושכחתם. אם הם היו נהרגים בפיגוע הייתם יודעים עליהם כל כך הרבה. איך זה בדיוק קרה, מה המחדלים שהובילו לכך, איפה הם למדו, מה היו התחביבים שלהם, אילו שירים אהבו ומה היה המסרון האחרון שלהם. פוליטיקאים היו מוציאים הודעות אבל וגינוי, שרים היו באים להלוויה ולניחום האבלים, אזרחים היו מפגינים על אזלת היד של הממשלה. אבל הם לא נהרגו בפיגוע, הם נהרגו רק בתאונות דרכים. הלל יאיר וייס מפתח תקווה נפגע בכביש 90 בערבה, ושי פרידמן מכוכב השחר, נפגע כמה ימים אחריו בכביש 458 ליד מעלה מכמש. אז הכול ממשיך כרגיל.

נכון שמן הסתם דיווחו על שתי התאונות הקשות האלה במהדורת החדשות, ובטח היה איזה מבזק באינטרנט, אבל לא הרבה מעבר לכך. אף אחד לא דיבר על זה. זה לא היה אישיו על סדר היום הציבורי. אני, למשל, שמעתי על שתי התאונות האלה לגמרי במקרה, כמה ימים אחרי שהן קרו. על הלל, ילד מתוק בן 14 ,תלמיד כיתה ח' בבית ספר 'למרחב', שמעתי מחבר לעבודה שבנו למד איתו בכיתה. על שי, אברך בן 28 ,אב לשלושה, נודע לי מקרובי משפחה רחוקים שפגשתי במקרה בשבת שסיפרו לי שהבן שלהם גר בקרוואן השכן בכוכב השחר.

ולמה אני נזכר בשגרת תאונות הדרכים דווקא השבוע? האמת שאפשר לצערנו לכתוב על זה בכל שבוע, אבל משהו בשני האסונות האלה זעזע אותי במיוחד. משפחות שלמות שנהרסו, קהילות שטולטלו, מעגלים עצומים של אבל והלם, באזורים שקרובים אלי מגזרית - ואני, ורבים שכמותי, אפילו לא ידענו. ילד מתוק ואבא מתוק נעלמים ברגע אחד, וחוץ ממי שהכיר אותם, החיים נמשכים כרגיל. עולם כמנהגו נוהג. ומסמס.

ויש עוד סיבה שבגללה אני כותב על זה דווקא עכשיו: השבוע העולם ציין בחגיגות את תחילת שנת

2018 .אנחנו כמובן לא מציינים את החג הזה וכל מה שקשור בו. ובכל זאת, ממסורת אחת שקשורה ליום הזה קשה לי להתעלם: הנתונים שמפרסמת הרשות לבטיחות בדרכים לסיכום השנה היוצאת.

הנה מה שהתפרסם השבוע: בשנת 2017 נהרגו בתאונות דרכים 362 בני אדם. זה אומנם 15 פחות ממספר ההרוגים בשנת 2016 ,אבל לא נראה לי שזה מנחם מישהו. בטח לא את משפחות וייס ופרידמן. וזה בלי לדבר על מאות הפצועים (כמו למשל אמא של הלל ז"ל, שושנה לאה בת אסתר לרפואה שלמה).

על המספרים הקשים האלה אי אפשר לומר "למניינם". הם הכי למנייננו. אלה החיים שלנו. ואולי אפילו יותר מזה: אני חושב שאין חשש לחוקות הגויים אם נעשה חשבון נפש קטן בכל הנוגע להרגלי הנהיגה, לא רק בתקופה של ראש השנה שלנו, אלא גם בשבוע של ראש השנה שלהם שבו מתפרסמים המספרים האלה. יש כל כך הרבה מה לתקן. כל אחד יודע מה. לא צריך אפילו לפרט.

ותשובה ותשובה ותשובה מעבירים את רוע הגזירה.

מתוך הטור השבועי ב"בשבע"