מאז שכתבתי כאן על החלום להקים את "התנועה לשפיות סלולרית" קיבלתי לא מעט תגובות. רובן רק תיארו את המצוקה בעידן הטכנולוגי הנוכחי. את העובדה שרבים חשים שמשהו נסדק, שהקשב והקשר נפגמים.

עו"ד רבקה שוורץ, למשל, כתבה השבוע על ילדתה בת הארבע ששמה את הבובה שלה במיטה, השכיבה אותה לישון, כיסתה אותה בשמיכה ואז שמה לידה בקבוק ו... סלולרי. "זה היה כל כך מתוק וכל כך מזעזע", סיפרה. "ככה אנחנו נראים בעיני הדור הבא? מחוברים גם תוך כדי שינה, בלי להתנתק? אני הולכת לעשות חשבון נפש".

אבל עדויות לכך שהאנושות משתנה יש מספיק.

השאלה היא מה עושים. כמה וכמה בתי ספר, ישיבות ויחידות צבאיות שלחו לי תמונות של "קופסת סלולרי" שבה צריך להשאיר את המכשיר בזמן פעילות או לימוד. זה חשוב אבל פשוט מדי, כי מדובר במסגרות שקל לשלוט בהן. מה קורה בחיים שבחוץ? איך אפשר ליצור נורמה כזו בלי אכיפה ופיקוח, אלא מרצון? או שמא נגזר עלינו לנהל את כל חיינו (למעט שבת) בין התראה לצפצוף.

ואז משפחה אחת מאזור ירושלים שלחה לי את התמונה שמופיעה כאן, של קופסת נעליים מקושטת עם הכיתוב "התנועה לשפיות סלולרית, משפחה לא זמינה". וכך כתבה קרן, האמא: "כולנו עסוקים בעבודה, לימודים והתנדבויות במקביל, וימים שלמים יכולים לעבור רק עם המכשיר ביד. אז הכנתי את הקופסה הזו. אני מקווה שנצליח לעמוד בכך ולהכניס אליה את הסלולרי מדי ערב. למכשיר הארור הזה יש הרבה כוח עלינו".

ובעצם, כשחושבים על זה, זו אחת הבעיות המרכזיות:

לסלולרי אכן אין מקום. לסכו"ם יש מגירות, לבגדים יש ארונות, אפילו למחשב ולטלוויזיה יש מקום מוגדר, אבל איפה הסלולרי נמצא?

בשלב ראשון צריך פשוט להגדיר מקום שבו מניחים אותו (ולא, כף היד שלנו היא לא המקום הזה). הרי הוא תמיד אתנו או לידנו, באותו חדר, במרחק מבט, במרחק נגיעה. לא ראיתי שום כלי להנחת סלולרי שמוצע למכירה, לא מעוצב ולא פשוט, ואולי יש פה אפילו פוטנציאל שיווקי. אבל מעבר לכך, עצם ההגדרה של מקום אחסון מכריחה אותנו לגשת אל המכשיר באופן מיוחד כשצריך אותו, והיא שלב חשוב ביחס המאוזן כלפיו.