בואו נדבר לרגע על ה'סאמר סקול', מחנה הקיץ הייחודי שמבטיח לשפר את האנגלית של הנוער שלנו ועל הדרך, לעשות להם קצת 'גוד לייף' ו'פאן' על ידי ספיגת המנטליות הבריטית בלונדון או האמריקאית בניו יורק.

האמת? מעולם לא פגשתי את המארגנים, וגם לא רוצה חלילה לפגוע לאנשים בפרנסה. מבחינתם הם עלו כאן על חתיכת סטארט אפ:

ובכן, מה בלו"ז?

קודם כל תפילה (שהרי בלי זה אין טעם לכל הפסטיבל), לאחר מכן לימוד 4 שעות אנגלית על ידי מורים מקצועיים באווירה נעימה ולא פורמלית: "הלימוד יתמקד בעיקר על שיפור הביטחון העצמי והרחבת אוצר המילים של המשתתפים. כמו כן, התלמידים יעברו הכנה יומית לקראת האטרקציות והאתרים בהם יטיילו, וזאת בשביל שאחר הצהרים יוכלו ליהנות וליישם את מה שלמדו בבוקר" (מתוך האתר של החברה). ובסיום הלימודים, ברוכים הבאים ל"אפטר פארטי" ויאללה בלגן:

"הקבוצה תטייל ברחבי ניו יורק ותבקר באטרקציות שונות כגון: מגדל ה"אמפייר סטייט", פסל החירות, מוזיאון ההיסטוריה של הטבע, אצטדיון "מדיסון סקוור גרדנס", טיימס סקוור, סנטרל פארק ועוד…

בסיום כל ערב, לאחר ארוחת הערב באחת ממגוון המסעדות הנמצאות בשכונת ברוקלין, החניכים ייצאו למגוון פעילויות חברתיות וטיולים: באולינג, משחקי גולף, החלקה על הקרח, שייט, מופע מחזמר, טיול לילי בניו יורק ועד המון הפתעות!"

על זה נאמר: תנו לי קצת תרבות עולם כי אם אין מתה אנוכי. ולתפארת מדינת ישראל.

ועכשיו ברצינות: האם יש משהו רע בהורים אמידים, שרוצים להנחיל לילדיהם שפה שימושית, ידע עולם ולהכין את הנחיריים הבוסריים שלהם שיוכלו להריח קצת חוויות אינטלקטואליות קוסמופוליטיות? אולי לא.

עוד שמעתי על הורים שילדיהם חסכו בעמל כפיהם חצי מהוצאות הטיול ובכך ההורים רצו להנחיל להם גם ערך: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך".

מטרה מוצדקת ללא ספק, אבל האם בסולם הערכים שלנו, לפני ערך האנגלית החשובה, לא באים המורשת היהודית והמקומות ההיסטוריים והתרבותיים בארץ?

מה לגבי 'מצדה' (שמשום מה דווקא אליה מגיעים כל הסטודנטים מ'תגלית' – עולם הפוך ראיתי), היכל העצמאות בתל-אביב והאתרים ההיסטוריים ומכונני הדרך?

יכול להיות שכבר מגיל צעיר, תלמידי ה'סאמר סקול' סופגים שעדיף מחזמר ב'ברודווי' על פני ביקור במצג ה'אור קולי' בכפר עציון?

יצא לי השבוע להנחות את 'נוער הקהל מרכז' של החמ"ד במסע קסום של יומיים ב'כפר עציון' כאשר במקום החלקה על הקרח הם פרצו שבילים, הזיעו בטוריות ומעדרים, התלכלכו ברגבי הארץ, טיילו בשביליה ובסוף עוד הצליחו להתגאות ב'שתי שבילים נהדרים' שהם פרצו, כמו שאמר אחד מהם.

"שני שבילים" תיקן אותו חברו, "שביל אחד, שני שבילים". עוד יצא להם להתאמן על העברית שלהם, שכידוע שגורה בפי הנוער שלנו ללא עוררין.

אז מה אתם אומרים? אולי דווקא עכשיו, בתקופה שבה הר הבית ניצב בלב המחלוקת ומלחמת דת מאיימת שוב על ירושלים במזרח התיכון הספוג באידאולוגיות דתיות, אולי נשקול לפני שנשלח את התלמידים שלנו לבקר באצטדיון ה"מדיסון סקוור גרדנס", שכידוע לא ממש נוטף מורשת קרב ישראלית, לעשות סיבוב במצג האור קולי החדש בכפר הציון וללמוד קצת על שיירת הל"ה? וממש מרגש עד דמעות לשמוע את הכרזת הקמת מדינת ישראל מפי דוד בן גוריון ולראות את הסרטים הישנים של הישראלים הרוקדים לאחר ההכרזה בבית העצמאות.

הר הבית בידינו. אבל מה עם ילדינו, מה?

לעילוי נשמת סבי הרב אליהו גלייכמן זצ"ל, רב קהילת 'בויואור' בהונגריה שנפטר בראש חודש אב לפני חמישים שנה וביום ושעמדה לפניו הבחירה לעבור לארצות הברית מהונגריה, אמר: "אינני מחליף גלות אחת בגלות אחרת" ובחר להעלות לארץ ישראל למרות הקשיים וההסתגלות.