חברים של חברים. כל כך הרבה חברים של חברים. לא הכרתי אישית את כל הנרצחים וההרוגים האלה, אבל שמעתי עליהם סיפורים וראיתי אילו מעגלים של אבל נפערים אצל המכרים המשותפים שלנו. זה התחיל בתאונת הדרכים שבה נהרגו שלושה בני משפחה מכפר אדומים. אב, בן ובת. אחר כך התרחש הפיגוע בבית המשפחה בחלמיש. אב ושני ילדיו. בניסיון להציל קרובי משפחה מטביעה בים, נהרגו גם זמר מפורסם וגם זוכה פרס ביטחון ישראל. ואז נמצאה בנהר גופתו של נער ירושלמי בן 18 ,שנסע לטיול בגיאורגיה. ופתאום חברים מקיבוץ להבות חביבה סיפרו על אם ובת שרק עצרו בצד הדרך ונהרגו מפגיעת רכב. בכמה מקומות אוספים כעת את השברים.

משנכנס אב ממעטים בשמחה, אומרים חז"ל, והשנה זה קל במיוחד. חודש אב החל בשבוע שעבר, וביום שלישי יחול תשעה באב, והתקופה הזו נחשבת תקופת פורענות בעם ישראל, בכל הדורות. גם השנה קיבלנו תזכורת לכך שהעולם עדיין לא מושלם, שהמציאות חסרה, שיש מה לתקן. אפשר לדבר על המאבק בטרור ובתאונות הדרכים ובטביעות, וזה אכן חשוב כי יש הרבה מה לעשות. אבל אפשר גם לדבר אחרי שבוע כזה על שבריריות הקיום. על ארעיות חיינו. על כמה יקר וקדוש כל רגע ורגע. אומרים שהמשימה שלנו לימים האלה היא אהבת חינם. רצף המקרים הזה עוזר להתאפס. האסונות הפתאומיים האלה מראים כמה עדיף למחול, לראות בעין טובה, לוותר בכביש, לוותר בכלל. אין זמן לשטויות אחרות. אין לנו באמת מושג מה יקרה עוד דקה.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".