כל מילה נוספת שנכתבת על אלאור אזריה פוגעת בנו. לא בו, בנו. לא רק הוא הפסיד במשפטו אלא אנחנו. הדיון בעניינו יצא מכל פרופורציה, משמאל ומימין. נעשה סדר: זו תקלה מקומית של חייל בשטח. הפרשה הייתה צריכה להסתיים באותו שבוע שבו היא התחילה, בדין משמעתי ובענישה. זה היה מספיק כדי להעביר מסר ברור שצה"ל הוא צבא שלא מתנהל כמו כנופיה. זהו. אלאור הוא לא גיבור ולא רוצח. הוא טעה. במקום זאת ניפחנו את התקרית למשפט ארוך, מתוקשר ומיותר. 

לא רק אלאור נלחץ שם בסמטה בחברון. כולנו נלחצנו בעקבותיו: שר הביטחון יעלון נלחץ והתנער לחלוטין מלוחם בשטח, תוך זמן כל כך קצר. נתניהו נלחץ כשגינה אותו, ואז נלחץ כשגילה לאן נושבת הרוח והחליט לצלצל לאביו של אלאור. ומשפחת אזריה נלחצה, בצדק, ונתנה ל"יועצים" לעשות עליה סיבוב, להפוך את אלאור לסמל ורק לסבך אותו עוד יותר מבחינה משפטית וציבורית. 

והציבור הרחב – עדיין מוקסם מפלאי הרשתות החברתיות שמאפשרות לו לראשונה אחרי שנים להגיד לאנשים באולפנים מה הוא חושב – השתמש בעוצמה רבה וקיצונית באופציה הזו. כמו אצל רומן זדורוב, כמו אצל שי חי מ"האח הגדול", גם לאלאור קם צבא בפייסבוק. 

יש לי מה לומר בנושא, אבל כאמור, כל המוסיף גורע. הפצע הזה צריך להיסגר כמה שיותר מהר. השאלה כעת היא איך לא לפתוח את הפצע הבא. מה יקרה בפעם הבאה שלוחם קרבי יתבלבל תוך כדי קרב במחבלים. האם הוא יקבל גיבוי, האם יחוש שהוא יכול להודות בטעות או ימציא גרסאות, האם ייחסך מאיתנו שואו משפטי עתיר מומחים ודוברים, והאם נצליח לא להפוך אותו לסמל ולהעמיס על כתפיו את כל הדילמות של מדינת ישראל.