מה יש בו בדונאלד טרמפ שלמרות הוולגריות המתפרצת שלו, הבהמיות המוחצנת והנרקיסיסטית שנוטפת ממנו מכל מהלך ודיבור, המלווים במבט קורץ ובחיוך שובב משל מדובר בפעוט חמוד ששוב החליק לו משהו, ולא באדם בוגר בעל משנת חיים מעוותת הוא עדיין מצליח לשאוב מאנשים גלי אמפטיה (היה לא פחות ממדהים לשמוע נשים תומכי המפלגה הרפובליקאית, מדקלמות: "הוא דווקא מכבד נשים")?  

בואו נתעכב לרגע על המיומנות הזאת:

היכולת ללעוג למוסכמות ולקודים החברתיים, לצחוק על הורים שכולים, לבוז למהגרים, לטנף את המרחב ולהתנהג כמו כלב סורר שהרגע השתחרר משרשרת בעליו, מרתיעה אותנו, מבהילה, נראית כל כך לא מכובדת וראויה. אבל יש בחוסר התחכום הזה, באדישות לתגובות הסביבה, בהליכה האטומה עם הקול החיצוני, זה שאמור להיות מעודן, משהו מסקרן, אוונגרדי, מורד במגמות שחשבנו שהם חזקות מאתנו.

טראמפ מגיע ומראה מה הוא חושב על מוסכמות ותכתיבים:

אנחנו בחיים לא נהיה הילד המופרע של הכיתה, זה שעוקף בתור לסופרמרקט, מתווכח עם המוכר, יורק בציבור, מעליב ואומר בפומבי מה הוא חושב על המורה של הילדים שלו, מתעמר במי שמתחשק לו רק בגלל שהוא יכול ומדגמן סף איפוק של כלבת צ'יוואווה.

כמה פעמים רצינו לשבור את השמשה לשכן שחנה לנו בדיוק מול היציאה מהבניין וחסם לנו את החנייה ונאלצו להסתפק בפתק זועם (חוץ מהיום שהחוצפה שלו הגיע לנו עד לכאן ואז ממש התפרענו והרמנו לו את הוישרים. בעדינות כמובן).

ותחושת התסכול הזו, חוסר הצדק, הידיעה שיש בעולם רוע ואנשים רעים ואנחנו חייבים בכל זאת להתנהג כלפיהם בהתאם לנורמות החברתיות בניגוד גמור למה שדמיינו שנוכל לעשות להם ביקום מקביל, היא בעצם סוד המשיכה של טרמאפ שמגיע וכופר במהות של ההתאפקות, זו שהפוסט מודרניזם חרטה על בשרה כערך העליון והחשוב ביותר שלה.

יש בתנועה הנפשית הילדותית האינפנטילית והדוחה שלו, בבחינת חידוש לצבע המאכל התקני שנשפך ונודף מהמותג 'הילארי'.  

אותו מותג, שיהיה ככל הנראה המצפן של העולם וימשיך לדאוג לכך, שלמרות הבחילה הפנימית שעולה ממעשיה, נמשיך במורשתה:

נתפוצץ בלב, נלכלך מאחורי הגב, נפרק את הכעסים בווטסאפ ונתנהל לפי הקודים החברתיים תוך כדי המשך פולחן הסגידה ל"פוליטיקלי קורקט".  

תמשיך להרוס את העולם ילד, אבל עם חיוך.

חשבתי לעומת זאת על המנהיגים הרוחניים שהיו לנו פעם, שקטים יותר, עמוקים, מלאכים כבני אדם.

חשבתי על התשובה שהעניק ר' אריה לוין זצ"ל כששאלו אותו:

מדוע הרב לא רוצה לעבור לבית מרווח וגדול יותר מאשר הבית הקטן והמתפורר שלו?

בבית הקטן שלי, הכול נמצא לי בקרבת מקום, מה אני צריך יותר מזה?

כך ענה הענק שבענקים, שהדגים בחייו שמנהיגים אמיתיים יכולים להסתדר גם בלי צבא של

יחצני"ם, תשלומי שוחד למקורבים, חליפות מיליון דולר והשקות יוקרתיות בוגאס.

כל מה שהם זקוקים לו נמצא איתם. ובתוכם. בשקט. בעומק. וכל השאר כבר מגיע מעצמו.