בסוף כתיבת הטור, נתבשרנו שירדן ג'רבי הישראלית זכתה במדליית הארד. ייתכן שמומחי הציניות יגידו ובצדק מסוים שפסטיבל ג'רבי אינו משקף את מצב הרוח הלאומי האמיתי אלא משרת בעיקר את התקשורת שליבתה אותו.

אולם איך שלא הופכים את זה, שוב ראינו שחוץ ממלחמות ומבצעים, הישראלים לא צריכים יותר מאשר לראות את הדגל הישראלי מתנפנף על רקע ניגון התקווה בכדי לצאת לרגע אחד מהאני האישי שלנו ולהתחבר לרעיון מאחד ומשותף.

כבר אמרו שירדן מייצגת מהו הישראלי האמיתי, בעלת אישיות כובשת, אידיאליסטית, ערכית ואינטלגנטית:

"אני מקדישה את המדליה הזו לכל עם ישראל" אמרה ירדן ג'רבי בהתרגשות.

הלוואי שלקראת תשעה באב נחשוב איך אנחנו משמרים את האחדות הזו.

ברגע קטון

 אני בעקרון משוגע על האולימפיאדה, אבל קשה לי עם הרוח הכל כך לא יהודית שכופרת קודם כל בהנחת היסוד הבסיסית ביותר ביהדות: התשובה.

מאות של אימונים, עשרות אלפי דולרים ואין ספור הכנות מוקדמות לא עמדו לשירה ראשוני, הספורטאית הישראלית הראשונה שנכנסה למעגל התחרויות האולימפיות של ריו:

אחרי שתי דקות ולאחר אזהרה מוקדמת, ספגה שירה עברה טכנית ובכך נגמר עבורה החלום:

 "אני עדיין קצת בשוק" הגיבה שירה בהלם:

"הרגשתי שבאתי מוכנה, באתי לתת הכול וכואב לי לדעת שלא הצלחתי לתת את כל כולי ושזה נגמר לפני שזה התחיל".

.אתה יכול להשקיע את כל עולמך, להיכנס למשטר תזונה, לעבוד כמו מתעמל מזרח גרמני שתיים עשרה שעות ביום, להיכנס להסגר ופתאום ברגע אחד של איבוד הריכוז איבדת בבת אחת ארבע שנים מחייך. בכלא אתה לפחות יוצא בזמן זהה עם תואר.

ביהדות נותנים לנו אפשרות לנסות שוב בסבוב שני, וגם אם לא הצלחת, השפיטה היא על ההשתדלות והמאמץ: "לפום צערא אגרא" כתוב בפרקי אבות, השכר הוא לפי הצער, הקושי והמאמץ שהשקעת.

סוף אובדן התמימות

שערוריית המשלחת הרוסית והקולות שנשמעו לפסילת הספורטאים הרוסיים עקב השימוש המובנה והשיטתי בסמים שגובה על ידי המשטר הרוסי, המחישו שוב את 'אפקט הקרחון' שכולנו אוהבים להתעלם ממנו:

המציאות היא הרבה יותר מורכבת מהעשרים אחוז שצפים ונראים על פני המים:

כבר אין לך אפשרות להתענג על ניפוץ שיאי עולם מבלי לחשוב על אולימפיאדת פרמקולוגיה המתנהלת במקביל בין המשלחות. נראה שמישהו החליט למתוח את גבולות הסוד הידוע והמוכר ביותר בענף למחוזות חדשים. שם המשחק הוא לא לשחק הוגן, אלא לא להיתפס. 

ומה בעצם ההבדל בין קידוש הניצחון בכל מחיר כערך הראשון במעלה של האולימפיאדה  בעידן הקפיטליזם הממיר ניצחונות לחסויות ומענקים בשווי מאות מיליוני דולרים, לבין קידוש מבחן התוצאה שהפוסט מודרנה הנחילה לנו כחלק מעגלת התרבות המערבית:

תחייך מתוך זיוף, תיצור קשרים מלאכותיים, תעגל פינות, העיקר שבשורה התחתונה תשיג ותסיים ראשון.

האלוקים מצרף כוונה למעשה.

שיהיה לו לבריאות. אנחנו מצרפים תוצאות וסופרים ציונים ומכוונים לעולם התוצאה.

ופתאום אני חושב על מבחני הקבלה של והקריטריונים של מוסדות החינוך:

אמנם אין שם כמובן את כל הזיופים והלכלוך שיש בספורט האולימפי אבל בכל זאת ישנם כמה נקודות השקה מטרידות הקשורות לרוח המצוינות ולדהירה אחר ההישגים: תהיה בן אדם זהב, אבל קודם כל תראה לנו מה אתה שווה במרוצי המתמטיקה והאנגלית.  מוגש כחומר למחשבה להורים ולתלמידים.

יתוש קדמך.

חייב לציין שלמרות כל היופי והקסם, אין דבר מגוחך בעיניי מצפייה בבני אדם שמנסים לשחק אותה חיות ולשבור שיאים שכל חיה צולעת תיקח בהליכה.

קחו את יוסיין בולט, האלוף האולמיפי ואחד מגדולי האצנים בהיסטוריה ותתנו לו להתחרות בצ'יטה עם שלוש רגל יים שהרגע אושפז במחלקה הגריאטרית של גן החיות התנכ"י. מן הסתם הצ'יטה הקשישה והצולעת תשאיר אבק לפסגת האתלטיות האנושית. בעקבות מחשבות הכפירה הללו שמציפות אותי, אני מחכה כבר לאולימפיאדת השחמט. רק שם, הרוח האנושית תוכל להסתכל לצ'יטה הזקן בלבן של העיניים וגם הספורטאים הרוסיים ירגישו סוף סוף בבית, מבלי להזדקק לפרמקלוגים המהוללים שלהם.