"הלילה" (באידיש": און די װעלט האט געשװיגן - ""והעולם שתק") הוא ספרו הראשון של הסופר היהודי-אמריקאי אלי ויזל, המספר את קורותיהם של ויזל ואביו שלמה במחנה הריכוז באושוויץ ובוכנוואלד בשנים 1944-1945-

הספר נחשב לספר השואה הנפוץ ביותר ותורגם ליותר מ35 שפות.

שנים הרהרתי מאיזה מקום הגיעה האדישות המפלצתית הזו, מהסוג שצ'כוב הגדיר כ"שיתוק הנשמה".

סוגיית הפצצת אוושוויץ הינה בין הידועות בחקר השואה:

מדוע לא הפציצו בעלות הברית את מחנה ההשמדה אושוויץ ואת מסילות הרכבת המוליכות אליו?

העולם היהודי לא הרפה מסוגיית הידיעה והבחירה של העולם:

האם העולם ידע מגודל הזוועה ואם כן איך בחר לעצום עיניים בשתיקה בשב ואל תעשה?


גדלתי כדור שלישי לשואה, בבית שנטף מודעות נוכחת תמידית, לשואה ולמראות אושוויץ וטרבלינקה. סבי הרב אליהו גלייכמן זצ"ל איבד שם את אשתו וילדיו והתחיל את חייו מחדש. הזיכרונות מטרזינשטט צפו ועלו מבעד למבט הכואב של סבתי עד לנשימתה האחרונה. ודווקא בגלל זה, הבטן שלי כבר כמה חודשים מתהפכת. בשקט. אבל בקביעות.

הקולות הלוחשים לי הפכו אט אט חזקים, תקיפים וצעקניים יותר. ואז הגיעה תמונת הפעוט הסורי שמת ונסחף לחוף. והילד בן השבע שנרצח במגרש הכדורגל על ידי פעיל דאע"ש לעיני הוריו. ואז הסכר נפרץ, גועש ושוצף ונושא מעליו שאלות משפדות:

והעולם שותק?

ומה אתה עושה בכדי לעצור את הזוועה שמתרחשת בקו אווירי של 50 קילומטר מהגבול שלך?

ניסיתי לסחוט  עוד פעם את הטיעון המביך של:

"נו, כשמחבלים טובחים במחבלים, זה טוב ליהודים, לא?"

אבל אז ראיתי שוב בעיני רוחי את הפעוט הסורי, את הילד בן השבע שבסך הכל רצה לשחק בכדור ואתהוריו ההמומים, ופתאום הלוגיקה של מוסריות האדישות שלי קרסה לתוך הצביעות של עצמה.

והעולם שתק?

השאלה שמעסיקה את החוקרים: כמה הוא בעצם ידע, לא מתחילה אצלי בכלל.

כי אני הרי יודע.

ורואה.

ומקבל את כל הזוועה הזו דרך האינפוזיה המתפוצצת ממידע שמקיפה אותי תמיד.

ראיתי את הפעוט הסורי ב HD. על פלזמה של 50 אינץ'. ראיתי והמשכתי הלאה. מבקש להתעלם

דו"ח של מרכז המחקר הסורי לזכויות אדם מציג נתונים מזעזעים על מלחמת האזרחים:

  • כ-210 אלף בני אדם נהרגו
  • מתוכם: 10,664 ילדים ו-6,783 נשים,
  • כ-3.7 מיליון בני אדם הפכו לפליטים.

ואז אתה מגיע לנשק את הילדים שלך לפני שהם הולכים לישון ולקרוא להם 'המלאך הגואל אותי', ושוב עולה תמונתם של הפעוט והילד הסוריים שכנראה טרם הספיקו לגבש דעה אודות סכסוכים מדממים ושנאה תלוית לאום.

פעוט שלא זכה שיקראו לו את 'האריה שאהב תות', והחלומות הילדותיים של הילד שקפאו לנצח על מגרש הכדורגל. ממש כמו אלו של אבריימל'ה, הבן האובד של סבא שלי, שנרצח בשואה.

והעולם שתק?

אם אהיה כן עם עצמי, גיליתי שכל מעשי הסבל האלו, רצח הילדים, אונס הנשים היזדיות, אוניות המהגרים שמטביעות מאות מוכי גורל, מעניינים אותי פחות מאשר איך נגמר המשחק האחרון בפלייאוף הNBA.

אני יודע שהסבל שם. אבל נו:

החיים שלנו מספיק מאותגרים גם בלי לנסות ולהיות "אמא תרזה" לכל העולם, לא כך?

אהממם. לא. לא ככה. כי גם אם אני לא הולך עכשיו לעצור בידיי את דאעש, אני כן יכול לעצור רגע ולראות איך לכל הרוחות, אני, הקטן, הכלום, מסוגל לקדם איזו יוזמה שתכניס יותר למודעות, שאנחנו עדים לאחד ממעשי הזוועות הגדולים ביותר.

דווקא אני, דור שלישי לשואה, שסנסור הסבל לזולת שלי אמור להיות רגיש ומכיל הרבה יותר. דווקא אני, יהודי, בן לעם שסממניו הם: "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים"? 

אני הרי שמעתי מכלי ראשון איך זה לטבוע ולהרגיש שאתה שקוף. אפס. לא מעניין אף אחד.

אז אולי אכתוב מערך שיעור ואנסה לדחוף את זה לתוכנית הלימודים. אולי דף בפייסבוק. אולי לארגן עצומה. לא יודע. באמת שאני אשמח לשתף פעולה או לחשוב על כל דבר מעשי מעבר לכתיבת הטור הזה, בכדי שבעוד כמה עשרות שנים בעזרת השם, כשהנכדים שלי ילמדו היסטוריה וישאלו אותי:

"אז מה סבא, ידעת מכל ההרס והחורבן האנושי הזה, ומה עשית?"

אני אוכל להגיד להם שלפחות ניסיתי. שזה היה לי במודעות. שרציתי. בעטתי. נלחמתי בטחנות רוח.

הכול חוץ מלסתכל עליהם, לזוע בחוסר נחת.

ולשתוק.