שנים דמיינתי איך ייראה שחרורו של יונתן פולארד: הנחיתה המרגשת בנתב"ג, הנשיקה לאדמת ארץ ישראל, השיירה הממלכתית, ההמונים שיחכו לו בכניסה לשערי ירושלים, ואז ההגעה לתפילה חגיגית לכותל. מה שקיבלנו היה הכי רחוק מזה: שחרור באישון ליל, בלי מצלמות, בלי טקס, ולכאורה גם בלי רגש. במובן הזה, פרשת פולארד לימדה אותנו השבוע שיעור לא רע. האם אנחנו מסוגלים לחוות משהו, בלי לראות אותו? האם עצם הידיעה שהוא שוחרר מרגשת אותנו, או שבלי לחזות בחוויה הזו אנחנו כבר לא מסוגלים להתרגש? זה היה הפוך לחלוטין מגלעד שליט שחזר למצפה הילה. פולארד שוחרר בלי כתבים שפרוסים באינספור עמדות, בלי צילומי תקריב של יציאתו לחופשי אחרי שלושים שנה, בלי ראיונות אישיים שלו, של רעייתו ושל כל המקורבים. כלום. כמה תמונות סטילס וקטע וידאו קצר, ובקשה לשמור על אנונימיות מקסימלית. את התמונה הראשונה של פולארד ורעייתו יחדיו הדפסנו בבית לפני שבת. הילדים התבוננו בה ארוכות, בולעים בעיניהם כל פרט קטן, מנסים לנחש מה הם אומרים ואיך הם מרגישים ומי בכלל מצלם אותם. במהלך השבת דמיינו לעצמנו איך נראית השבת הראשונה שלו כבן חורין, מהקידוש ועד ההבדלה. 

בעידן כל כך מתועד ומתוקשר, תנאי השחרור האכזריים לא מקשים רק על פולארד, אלא גם עלינו. השבוע יכולנו לבדוק איך אנחנו מגיבים לדרמה אנושית שאינה דרמה תקשורתית..

(מתוך הטור ב"ידיעות אחרונות")