בדקתי שוב ושוב. הוא באמת אמר את זה. ג'ון קרי, מזכיר המדינה האמריקאי, הגיע השבוע לשגרירות ארצות הברית בפריז, ובנאומו במהלך הביקור אמר שמאחורי הפיגוע הקודם, בעיתון "שארלי האבדו", היה רציונל: "היה סוג של מיקוד מדויק ואולי אפילו לגיטימציה. רציונל שיכול היה לגרום לך לומר: 'בסדר, הם באמת כועסים בגלל דבר כזה או אחר'," הסביר את פעולת הטרור על העיתון הסאטירי, "והפעם – המתקפה הייתה חסרת אבחנה לחלוטין". הוא כמובן המשיך בעוד משפט של הסתייגות: "ואין לזה שום קשר לאיסלאם, אלא לפשיעה, לפסיכופתיות".

הדברים עוררו זעם, כצפוי, אבל יש פה יותר מפליטת פה. זוהי הצצה להשקפת העולם האמריקאית במלחמת התרבויות שאנחנו נמצאים בה: האם לדעתו של מזכיר המדינה עורכי "שארלי הבאדו" פחות חפים מפשע מהקורבנות של גל הטרור האחרון? כלומר, יש יותר הצדקה להרג שלהם? ומה עם הפיגוע ב"היפר כשר" שהתרחש אחר כך, האם גם בו היה רציונל? ולמה בעצם להתאמץ כל כך להבין את המחבלים? והאם באמת כל מה שמתחולל כאן לא קשור כלל לאיסלאם?

גם אובמה, כידוע, מקפיד לא לדבר על "טרור איסלאמי" אלא על "טרור קיצוני ואלים". אבל כל הקורבנות בכל "גלי הטרור הקיצוני" ובכל ה"מתקפות נגד האנושות" נרצחו מסיבה אחת: הם לא היו מוסלמים פנאטים. את כל השאר המחבלים המוסלמים האלה הורגים ללא רחם: יהודים, נוצרים וגם מוסלמים שלא נראים להם.

משפט מפורסם קובע כי "לא ניתן להביס אויב שאינך מודה בקיומו". בעוד המערב, מורעל מפוליטיקלי קורקט, לא מעז לומר שום דבר מפורש ומתעקש להישאר מנומס, בדאע"ש לא מהססים: "הם העליבו את הנביא שלנו", הם מסבירים בסרטונים שלהם, "אנחנו נלחמים כאן בצלבנים". איזו מילה עתיקה, צלבנים. חשבתי שרק בספרי ההיסטוריה על מסעי הצלב מישהו עוד משתמש בה, והנה – היא זו שמניעה את הטרור לפעולה עכשיו.

מה יש לישראל לומר בתקופה כזו? האם יש לנו תפיסת עולם משלנו, יהודית-דמוקרטית, להציע לעולם? האיסלאם שם במרכז את האל, ואירופה – את האדם. הם לא מדברים באותה שפה. המהגרים לא באו להשתלב ברוח האירופית הסבלנית והשבעה אלא לשנות אותה מבפנים, והאירופים מנסים להדחיק ולטאטא זאת הצידה. ואיפה אנחנו? האם יכולה להיות אופציה שלישית, שהיא לא טהרן ולא פריז, אלא ירושלים? שהיא לא פנאטית-קיצונית ולא ליברלית-קיצונית? האם אפשר לראות את היהדות כתפיסה שבה האדם במרכז, ובמרכזו – האל? היהדות נותנת לאדם בחירה חופשית, מנסה לחבר בין קודש לחול, ומציעה כבר אלפי שנים אופציה אחרת, שהיא לא מוסלמית ולא צלבנית ולא חילונית.

בשבוע האחרון התרכזנו כאן בעיקר באמירה סרת הטעם "מגיע להם" (או בגינוי נחרץ שלה!) וגם בשינוי טרנדי של התמונה שלנו לשלושת צבעי הדגל הצרפתי, כהזדהות. האם זה מספיק, או שמא שכחנו שיש לנו מה לומר?

(מתוך הטור בידיעות אחרונות)