לכל אדם יש צרכים רוחניים וצרכים גשמיים. שניהם לגיטימיים. הצרכים הגשמיים דוחפים אותו לבנות בית, לפתח קריירה, להתפרנס, להיות מעודכן. רבי יהודה הלוי (בספר הכוזרי, תחילת מאמר ג') מתאר זאת כך: "טבע האדם תובע תביעות רבות. הוא דורש מן האדם לשמוע חדשות, ולראות דברים חדשים, לשוחח עם בני אדם, להתעסק בעיסוק כל שהוא, ואף לצבור רכוש. הגוף דורש נוסף לכך גם מזון ויחסי אישות. והאדם שואף מטבעו להועיל לזולתו. לסדר את עניני ביתו" וכו'.

בכל אדם, צלם אלוקים, יש גם צרכים רוחניים שמגיעים מנשמתו. גם הצרכנים הרוחניים הם תובעניים. הם גורמים לנו לפתח את האמונה והבטחון בבורא העולם, לעשות צדקה וחסד, ללמוד תורה ולפלפל בחכמה. אצל כל יהודי, הצרכים הרוחניים מתקשרים לזהות היהודית שבו, ועד כמה הוא מחובר אליה.

יש איזה קונפליקט בלתי נמנע בין הצרכים, וכל אדם מוצא את שביל הזהב האישי שלו לגשר ביניהם. במהלך הגלויות השונות, היהודים למדו למסד ולייעל כל אחד מהצרכים. אבל כיון שהיהודים היו מנועים מהשלטון, סיפוק הצרכים הגשמיים והרוחניים היה ענין אישי או קהילתי ולא הפך להיות 'דגל' שמנפנפים בו, אלא היה פשרות פרקטיות בין הרצוי למצוי, בין השאיפות לאילוצים אצל כל אחד בחיים הפרטיים שלו.

כאן בארץ ישראל, מכל מיני סיבות פוליטיות וחברתיות, התקבצו שתי קבוצות גדולות, חברה חילונית ציונית, וחברה חרדית, במין דו-קיום מוזר בו הן חשות איום קיומי חזק אחת מהשניה. החברה החרדית חוששת מפני היטמעות בניה בחברת הרוב החילוני הנוכחי, ואיבוד ערכי היסוד והזהות שלה. החברה החילונית חוששת מכפיה דתית ומרוב פונדמנטליסטי שישליט משטר דתי קיצוני במדינה.

הרגשת האיום ההדדי הזו מתווספת לניגודים היסטוריים בין השקפות העולם של שני המגזרים. המגזר הציוני-חילוני, הגורס שתקומה לאומית של עם ישראל בארצו היא התכלית לקיומו, ולעומתה ההשקפה החרדית הטוענת שהייעוד ההיסטורי של עם ישראל הוא חיזוק קיום התורה והמצוות, וההמרה של הייעוד הזה לכיוונים לאומיים וממלכתיים, מסכנת את קיומו של העם היהודי. החרדים מתגייסים ומרכזים את כל משאביהם לשיקום ובנית עולם התורה, והמגזר החילוני מתרכז בבניית מדינה, על כל מערכותיה הממלכתיות.

כל קבוצה מניפה דגל. החברה החרדית מניפה את דגל התורה והעבודה, וכדי למנוע זליגות של בניה לחברה השניה, היא מזלזלת ומזניחה את הצורך האנושי לצרכים גשמיים של עבודה, פרנסה והשתדלות. ההתבדלות הזאת היא מחיר כבד עבור החברה החרדית, והיא מודעת לכך ומוכנה לשלם את המחיר, ובלבד שלא להסתכן ללכת לאיבוד בכור ההיתוך של החברה הישראלית. החברה החילונית (בארץ, שלא כמו החברה החילונית בקהילות בחו"ל) הולכת ומזדהה עם דגל של זלזול בצרכים הרוחניים-תורניים, עד כדי כך שחלקים נרחבים בו הגיעו ממש למצב של התכחשות למסורת, ועשיית 'דווקא'. תהליך של התחלנות קיים בכל מקום, אבל כאן הוא ממש הפך להיות מצע של מפלגות, ושיח ציבורי תקשורתי תמידי. נוצר מצב אבסורדי, של עם שמתכחש ומתבייש במסורת ובמורשת אבותיו. בעוד שכל אומה מבליטה ומתגאה במורשתה, ואילו אצלנו ממש נלחמים בזהות היהודית ובערכיה, ועושים מאמץ מתוחכם (על ידי קרנות שמעודדות עמותות, לוביסטים בכנסת ותקשורת עוינת) כדי לקעקע את הזהות היהודית.

באופן אבסורדי ופרדוקסלי, יוצא שכל קבוצה מהווה חסם שמונע מהקבוצה השניה להתחבר לחלק מהותי מהזהות שלו. בגלל הדגל החילוני של ההשתדלות והעבודה, החרדים בארץ מרשים לעצמם להילחם בכך, לפחות מבחינה חיצונית חברתית, חינוכית והצהרתית. החילונים בארץ מרשים לעצמם להצניע ולהתכחש למורשתם.

זו תופעה שבולטת וניכרת בכל תחום. לדוגמא, הרבה ישראלים שיורדים לחו"ל, מרגישים שם צורך לעשות קידוש וללכת לבית הכנסת, צורך שכאן בארץ לא היה מגיע. חילוני אחד אמר לי ש:"בארץ הייתי "חילוני" כלומר "לא דתי", ושם, בחו"ל, אני יהודי, אמנם לא מקיים מצוות, אבל זו בהחלט אחריות שלי, להנחיל את התודעה הזאת לילדי. עד כדי כך, שאם רואים חבורת נערים עם תליון מגן דוד על שרשרותיהם, יודעים בודאות שמדובר בתיירים. כי אצל נוער ישראלי חילוני, הזהות היהודית אינה מקור לגאוה.

ארץ ישראל הפכה למקום שבו כל חברה הפכה ל'סקטוריאלית', עם ערוצי תקשורת משלה, ועם ערכי תרבות משלה. כל אחת מהחברות נחלה הצלחה ראויה לשבח, זו בהקמה מאפס של מדינה, צבא חזק, כלכלה מפותחת ומערכות ממלכתיות אחרות, והשנייה – הקמה מחדש משרידים ואודים עשנים של ישיבות חרבות ופיתוח של עולם תורה פורח ומשגשג. למרות ששני מפעלים מפוארים אלה התפתחו במקביל, זה לצד זה, תוך זמן קצר יחסית, המצב הוא כזה, שכל חברה אינה מכירה ואינה מעריכה את פועלה של חברתה. ואפילו תופסת את החברה השניה כ'אינה נושאת בעול', 'משתמטת' (מלימוד התורה או מנטל המיסים ומשותפות בצבא), ועקב כך, אשמה בבעיותיה הכלליות.

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעות שונות. מתחילים לבצבץ ניצנים של מגמות חדשות בשתי החברות, כמו: התקרבות לגילויי הזהות היהודית (במגזר החילוני), ובצד החרדים ניתן לזהות מגמת התחלת השתתפות והשתלבות בעשיה הכלכלית והביטחונית במדינה. החידוש היפה והמרענן בתופעות אלו, הוא העובדה שהן ספונטניות ואינן מוכוונות או מאולצות מלמעלה, ומלבד הטבעיות הבריאה והאפקטיביות הברוכה שלהן הן גם מגדילות את האינטראקציה בין שתי האוכלוסיות ואנשים רבים נחשפים ברמת הפרט איש לזולתו מהצד השני ולומדים לחלוק ביחד את החיים היומיומיים.

בתקופה האחרונה אנו עדים ליותר ויותר בעלי תשובה, שלדעתי הם יכולים להיות חלק גדול מפתרון הבעיה. יתכן שזה תפקידם ההיסטורי בעם ישראל בתקופה זו, להוות גשר בין התרבויות. הם מכירים את השפה ואת הניואנסים של כל חברה, יש בהם תחושת שליחות, גם מצד החברה שממנה באו וגם מצד החברה אליה הגיעו. רואים את זה בזירת האמנות. קשה שלא לשים לב לכמות הזמרים שהצליחו להיכנס לפלייליסטים של גלגל"ץ עם מילים של אמונה יוקדת. אבל עדיין, במרחב הציבורי זה חסר. אין מספיק "אנשי תקשורת" ברשתות החברתיות, בציוצים קצרים, בתמונות ממחישות, בעיתונות ובטלוויזיה. בזירה הזאת, כמעט כל בעלי התשובה הרציניים עוזבים, מסיבות אישיות, מסיבות מוצדקות (ורק זוג אחד של יוצאי דופן עולים בדעתי כעת), אבל הזירה התקשורתית מופקרת לגורמים שלא רצונות גישור ויראת שמים לנגד עיניהם, והאוירה התקשורתית וגם החברתית בהחלט מתוחה ועוינת. בינתיים בעלי התשובה עדיין לא מספיק מגובשים וממוקדים לעניין זה, אבל יש בזה התקדמות רבה, שאותה מובילה עמותת 'ביחד – תנועת בעלי התשובה בישראל' שמפעילה את "מרכז "מענה", שפועל לגיבוש ואיזון תנועת התשובה.

ובינתיים - יש גורמים אידיאולוגיים או פוליטיים אינטרסנטיים משני הצדדים, שמנסים ללבות את הלהבות ולדכא את תופעות הפיוס האלה. כמו בכל מלחמה, יש כאלה שמתפרנסים ממנה ולא מרויחים מהפיוס, ולכן עושים כל מאמץ לשמר את העוינות. הגורמים האלה עושים הרבה רעש, ומאד נהנים להתעסק, כל אחד רק עם האתגרים של השני, ובכך גורמים לכל חברה להתבצר עוד בעמדותיה. כמובן שמצב זה גורר עויינות שמקצינה מיום ליום.

לא ברור כיצד נכון להילחם נגד העוינות הזאת, ולהגיע לאיזה הסכם שלום שבה נמסד בצורה חוקית וחברתית את הסטטוס-קוו ואת היחס בין החברות. גישה זו טוענת שניתן להביא ל"הפרדה בין הניצים", ברוח האימרה האמריקאית ש"גדר טובה עושה שכנים טובים", כך שמתן מרחבים אוטונומיים בטוחים לכל אוכלוסיה תשחרר אותה מ"הפוביה" ההדדית, ואז גם תהליכי השינוי המבורכים הנזכרים לעיל יוכלו להתקדם בהם בחופשיות, ככל האפשר, ללא חשש תופעות לוואי תגובתיות, ויתירה מזאת הם יתרחשו ביוזמה ובהובלה עצמאית ולא מוכוונים או מאולצים על ידי הצד שמנגד. יתכן שזה יצריך שינויים מבניים, כמו הפרדת הדת מהמדינה, אוטונומיה מלאה לקהילות השונות בנושאים בהם השונות ביניהן גדולה, ושותפות מלאה בבניית הארץ וההגנה עליה.

האם זה אפשרי? בעולם יש תקדימים לקהילות שונות עם אינטרסים שונים שמצליחים להתאגד במדינה אחת. זה מודל שנקרא "פדרציה"*, מודל שקיים בהרבה מדינות בעולם. זה עובד בארה"ב, בשוויץ ובקנדה, ובעוד מדינות רבות. השפה שונה, הערכים שונים, ולמרות זאת הם השכילו להתאחד. זה דורש הקרבות מסוימות, אבל כידוע, המושג ברית בא מהשורש "לכרות", שמלמד שחיבור אמיתי בין שני גופים מחייב גם ויתורים.

יש שמאמינים שזה לא מציאותי. המתח הפנימי בין הצרכים הגשמיים לצרכים הרוחניים אצל כל אחד מביא לאיום מובנה ובסיסי של כל חברה, והעובדה שיש זליגות – חוזרים בתשובה, וגם החוזרים בשאלה, מוכיחה שיש הצדקה לפחד, ולכן לא יצליחו להסכים על מסגרת הסטטוס קוו, לנסח חוקה, לוותר על דברים שלא בסמכותנו לוותר עליהם.

בין אם נהיה אופטימים או ספקנים, דבר אחד ברור - אסור לאבד תקוה. למרות כל המתח, קבלה בידינו שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. נמשיך לעשות טוב, נקודה טובה ועוד נקודה טובה, ונקוה שבמהרה בימינו, העושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל. ואמרו אמן.

* הערה: מודל הפדרציות בחברה הישראלית הוא רעיון שכבר הזכירו אותו רבים כסוג של פתרון להפרדה נכונה של דת מהמדינה, ביניהם רבים מתלמידי פרופסור ישעיהו לייבוביץ', וכן במגזר החרדי הרעיון נאמר על ידי הרב שמואל יעקובוביץ, הרב יעקב פרנסיס, והרב ישראל הופריכטר.